בשנים האחרונות זכו כתביו של ר` קלונימוס קלמיש שפירא, הרבי מפיאסצנה, לתשומת לב מרשימה מקשת רחבה של לומדים וחוקרים. במוקד העיון עומד הספר `אש קודש` על היבטיו התיאולוגיים, ההיסטוריים, הפסיכולוגיים והקיומיים. כתביו הנרחבים מן התקופה שבין שתי מלחמות העולם זכו גם הם להתייחסות משמעותית. הובלטו נושאים חשובים וחדשניים בהגותו של האדמו"ר – שאלת המשיחיות, הרעיון של חידוש הנבואה, תפקידם של רגשות בחיי הדת, טכניקות של דמיון מודרך וזיקתן לחוויה המיסטית ועוד – תוך התייחסות לנסיבות ההיסטוריות בהן הוא חי ופעל. לרוב, שתי תקופות אלה של יצירתו נדונו בנפרד.
בהרצאה זו אבקש להצביע על האחדות הטמונה במפעלו הספרותי של הרבי מפיאסצנה, במה שחזה כתפקידה של תורת החסידות במישור המטה-היסטורי. בכתביו מלפני השואה ניתן למצוא התייחסות נרחבת לנושא זה, הן בסדרת ספרי ההדרכה החינוכית-רוחנית שכתב והן בדרשותיו ב`דרך המלך`. על סמך המפורש בכתבים אלה, אציע דרך קריאה של הדרשות שהרבי נשא וכתב בגטו וורשה, העשויה לחשוף גילויים של אותו נושא גם בדרשות אלה. ראיית האחדות הרעיונית של יצירתו משליכה אור חדש על החשיבות העצומה שהרבי ייחס למעשה הכתיבה ולהוצאת כתביו לאור, בזמן בו הכיליון ממשמש ובא.