בשנת 1985, במסה מכוננת, תאר דן מירון את ירושלים באופן הבא: "ירושלים היא מוקד האמת של ישראל, המורסה הפתוחה החושפת את המחלה המתרוצצת בגוף כולו. ממנה [...] נשקפים אלינו פניו האמתיים של ההווה שלנו ושל עתידנו הנראה לעין" ("אם לא תהיה ירושלים", עמ` 362). דומה כי בחלוף כעשרים שנה הפכו הבחנותיו של מירון רלוונטיות אף יותר, וכי תפקידה של ירושלים כמייצגת של ההוויה הישראלית הכובשת והשסועה הולך ומתעצם – בשיח הציבורי כמו בזה הספרותי.
בהרצאה זו אעסוק בשלוש יצירות פרוזה ישראליות עכשוויות, שבמרכזן ירושלים: הרומן השלישי מאת ישי שריד, והסיפורים הקצרים "ממלכות למלכות" מאת אלמוג בהר ו"ירושלים אבנים סביב לה" מאת דביר צור. שלושתן פורסמו בשנים 2015-2014, והמכנה המשותף הבולט ביניהן הוא הבחירה בז`אנרים ובמאפיינים פואטיים המתרחקים מן הייצוג הריאליסטי. הרומן של שריד הוא דיסטופיה, המתרחשת "אי-שם בעתיד הקרוב", המתארת את חורבן ירושלים המוכרת לנו כיום ואת עלייתה של ממלכת יהודה ובנייתו של בית המקדש השלישי. שני הסיפורים הקצרים מתארים מציאות פנטסטית, כשבמרכזם ירושלים וחומותיה ותהליכים של הרס ובנייה, המוצגים כמטאפורות לעולם נפשי מסויט או ליחסים מעורערים בין בני זוג.
בהרצאה אבקש לבחון את הרחקת העדות המתאפשרת באמצעות הדיסטופיה או הפנטזיה, ולאפשרויות הספרותיות והפוליטיות הגלומות בכתיבה על ההווה שלא מתוך "עקרון המציאות" וביטויו בריאליזם. בין היתר, אבחן את דרכי ההתמודדות העולות מן היצירות הנזכרות עם המושגים "חורבן" ו"בנייה" ועם גלגוליהם בתיאוריה הספרותיים של ירושלים לאורך השנים, כמו-גם את ההתייחסות לחורבן כמטאפורה פנטסטית מסעירה. זאת, תוך ראייתה של ירושלים כסינקדוכה מובהקת של המרחב הישראלי בזמן ההווה שבו אנו חיים ושל העתיד הנשקף ממנו.