Polygamy and Infertility in Jewish Law in Eretz Israel in the Nineteenth Century

הבדלים משפטיים וחברתיים בולטים ביותר קיימים בין עדות יהודיות שנפגשו בא"י במאה ה-19 בנוגע לריבוי נשים, בייחוד במצבים של היעדר פריון. האשכנזים יצרו את חרם דרבנו גרשום (חדר"ג) שאסר לשאת שתי נשים והטיל עיצום בעל אופי פלילי מרתיע ביותר. כתוצאה מכך נעקרה למעשה תופעת ריבוי נשים מתוך החברה האשכנזית כבר בימי הביניים אפילו במקרים של עקרות. בקוטב הנגדי נצבו עדות מזרחיות דוגמת התימנים שלא הטילו שום הגבלה משפטית על האיש החפץ לשאת אישה נוספת ודבקו בגישת התלמוד הבבלי שקבע כי "נושא אדם אישה על אשתו". בתווך נצבו הספרדים, הם גולי ספרד וצאצאיהם שהגבילו את ריבוי הנשים באמצעות התחייבות חוזית של האיש בכתובה, ואשר חוזקה באמצעות שבועה. לתנייה זו לא היה נוסח קשיח והיא התאפיינה בגיוון ניכר לגבי התוכן המדויק של ההתחייבות, החיזוקים המשפטיים, העיצומים בגין הפרתה ותנאי הפטור.

בהרצאתי אנתח את פסקי הדין וחוות הדעת שנתנו דיינים בארץ ישראל במאה ה-19. אבחן גם את ההשפעה שהייתה למפגש האינטנסיבי הממשי, שהתקיים בא"י בין עדות שונות, ספרדים, מזרחיים ואשכנזים ולהתגברות חדירתה של התרבות המערבית. אראה, כי עמדת מוצא של דיינים ספרדים, שתפסו כאן מקום מרכזי, הייתה בדרך כלל המסורת העדתית שלהם ועמה הם התמודדו מול מסורותיהם של עדות מזרחיות מצד אחד ומול זו של המסורת האשכנזית מצד שני. העשייה המשפטית מצביעה על מגמה של ריסון המוסד של ריבוי נשים במרחבי המזרח התיכון - אולי בהשפעת רוחות מערביות שהחל לנשב בסביבה ואפשר גם בעקבות המפגש עם האשכנזים שהיו לעדה הגדולה בירושלים בשנות ה-1870 – אך היא נותרה בגבולות המסורת הספרדית המרכזית בייחוד במקרים של נישואין לא פוריים.