The Translation of Jewish Culture into Literary Arabic before 1948: Connecting Qawm and Watan

בשנת 1909 הוציא בקהיר רופא ועיתונאי יהודי, יליד יפו, בשם שמעון מויאל, תרגום של `פרקי אבות` לערבית ספרותית, תחת הכותרת `אלתַלְמוּד`, מאחר ותרגום זה היה אמור להיות חלק ממפעל רחב של תרגום התלמוד כולו. התרגום נעשה בעידודו של גֻ`רְגִ`י זַיְדָאן, העורך של העיתון המצרי אלהִלָאל ואחד העיתונאים החשובים בעולם הערבי בתקופה זו. מויאל הציג את התרגום כמיועד לקהל קוראים ערבי לא יהודי, על מנת להציג בפניהם את היהדות האמיתית. עם זאת, הספר נערך כספר הלכתי יהודי, עם הסכמה מאת הרב הראשי האשכנזי של קהיר, הרב אהרן מנדל הכהן.

תרגום זה היה חלק משורה של תרגומים של ספרי קודש לערבית ושל חיבורים הלכתיים מקוריים בשפה זו, שנכתבו בין שלהי המאה ה-19 להקמת מדינת ישראל ב-1948, על ידי משכילים יהודים במרחב דובר הערבית שבין מצרים לעיראק של ימינו. המחברים השתמשו בכלים המודרניים של ביקורת המקרא, ארכיאולוגיה ופילולוגיה, שהתכתבו עם תנועת ההשכלה היהודית, בעוד שאת החיבורים הם ראו כחלק מתנועת ההשכלה הערבית (הנהצ`ה).

משכילים אלו ראו עצמם כציונים. את לאומיותם הם הביעו באמצעות שימוש טרמינולוגיה לאומית ערבית שהתכתבה עם הזרמים הלאומיים באזור, לאמיות לוקאלית מצרית, סורית ועיראקית, ולאומיות פאן ערבית. בחירתם בערבית ספרותית (אללֻעָ`ה אלפֻצְחָא) לא היתה מובנת מאליה. עד אז נהגו לתרגם ספרי קודש לערבית-יהודית, שנכתב באותיות עבריות והיתה קרובה ללשון הדיבור (אללֻעָ`ה אלעָאמִיָה), בעוד שחיבורים הלכתיים נכתבו בעברית. את החלטתם הם נימקו בסיבות שונות, רובן אפולוגטיות.

בהרצאה נעמוד על בחירה זו, תוך כדי בחינת קהל היעד אליו פנו המחברים ומהות המסרים העולים מהחיבורים הנדונים. הטענה היא שמשכילים אלו שאפו לקשור את ה`קַוְם` (עם) היהודי עם ה`וַטַן` (מולדת).