אנשים משקרים! עובדה זו תואמת לא רק את ניסיון חיינו, אלא גם את האופן שבו מתוארים גיבורי המקרא, צדיקים כרשעים. השאלה היא, האם זו תופעה אנושית, או שגם אלוהים נוטל בה חלק?
מפרשי המקרא וחוקריו נטו בד"כ לדעה שאלוהים מקפיד על האמת בטהרתה. עצם הפקפוק באמינותו של אלוהים נתפס כנובע ממבט אנכרוניסטי, שאינו הולם את רוח המקרא. דעה זו, שקשה להגזים בחשיבותה הפילוסופית, נשענת על פסוקים רבים הקושרים את אלוהים לאמת, כמו גם על תפיסות תיאולוגיות ומוסריות באשר לדמותו `הראויה` של אלוהים.
אבל האם פקפוק באמינות האל נובע בהכרח מאנכרוניזם? בהרצאתי אראה ששאלת אמינותו של אלוהים נדונה כבר בסיפור גן-עדן, וכי התשובה לשאלה די מעורפלת.
אלוהים מצווה את האדם (בר` ב`, יז): "וּמֵעֵץ הַדַּעַת טוֹב וָרָע לֹא תֹאכַל מִמֶּנּוּ כִּי בְּיוֹם אֲכָלְךָ מִמֶּנּוּ מוֹת תָּמוּת", ואילו הנחש טוען שאלוהים משקר (ג`, ד-ה). האישה מאמינה לנחש ולא לאלוהים והסיפור מצדיק לכאורה את הכרעתה: עיניהם של אדם ואשתו באמת נפקחו (ג`, ז); הם אכן זכו לדעת כאלוהים (כב); וממשך חייהם ניתן להסיק שהם לא מתו באותו יום (ראה ה`, ה). מאידך גיסא, אלוהים באמת גוזר מוות על האדם במובן מסוים (מניעת חיי נצח). והנה בין אם נאמץ את גרסתו של הנחש ובין אם נדחה אותה, נלמד כי פקפוק באמינותו של אלוהים, אינו נחלתו של חוקר המקרא המודרני בלבד.
בהמשך ההרצאה אציג כמה מסיפורי המקרא שבהם אלוהים נוקט שקרים והטעיות, ואנתח אותם משתי בחינות: מן הבחינה המוסרית – האם מעורבותו של אלוהים בתחום המרמה נתפסת כבעייתית? ומן הבחינה הפרקטית – מדוע בעצם נזקק אלוהים הכל-יכול לנקוט בדרכי מרמה?