The Term “Euphonic Dagesh”: Developments in its Use and the Controversy Over it in Jewish Writings on Hebrew Grammar

המונח "פיאור" (בערבית: "תפכ`ים"), שימש בספרות הדקדוקית העברית החל מראשיתה אצל רס"ג, דונש בן לברט, ר` יונה אבן ג`נאח ומדקדקים נוספים להסבר צורות חריגות מן הבחינה הדקדוקית. בשלב מאוחר יותר שילב רד"ק בין מונח זה ובין מונח נוסף ששימש בספרות הדקדוקית – "דגש לצחצוח" ("אפצאח" בערבית) ויצר את המונח "דגש לתפארת הקריאה", שבעזרתו העניק ביאור פונטי להופעתם של דגשים חריגים שלא על פי כללי הדקדוק.

כנגד שיטת רד"ק יצא המדקדק ר` שלמה בן אבא מרי ירחיי, ותחת הביאור הפונטי של רד"ק הציע ביאור סמנטי, וכינה אותם דגשים "המורים על חוזק העניין". מאותו הזמן ואילך אין אחידות בין המדקדקים ביחס לדגשים אלו, יש שנקטו אחת משתי הגישות (כגון ר` אליהו בחור ור` זלמן הענא) ויש ששילבו ביניהן בדרכים שונות (כגון ר` אברהם דבלמס ור` שמואל ארקוולטי).

המונח "דגש לתפארת הקריאה" הגיע אל הספרות הדקדוקית של המאות ה-19 וה-20, אך הוא קיבל בה משמעות אחרת, והוא מתאר את הדגש החזק המופיע באופן סדיר בכמה מילים שגורות במקרא (כגון "לָמָּה", "אֵלֶּה") שהופעת המכפל בהן אינה מתחייבת מאופיים של תבנית המילה או של שורשה ואינה ניתנת להסבר בהסברים הרגילים להופעת הדגש.

מן העיון בפתרונות אלו להסבר תופעת הדגשים החריגים ניתן ללמוד על הגישות העקרוניות של המדקדקים המסורתיים לפתרון בעיית הצורות החריגות שבלשון המקרא. בהרצאה יוצגו ויתבארו השימושים במונח ה"דגש לתפארת הקריאה" וההתנגדות אליו לאורך דורות של ספרי דקדוק תוך שימת לב להיבט המתודולוגי העקרוני הגלום בהן.