The Unilaterral Disengagement as Reflected in the Rehabilitaion of the Uprooted Pupils, 2005-2013

תוכנית ההתנתקות החד-צדדית הייתה ללא ספק תקדים מנקודת ראותה של החברה בישראל. מומחים מתחומי מחקר שונים קבעו, שלא נמצאה מקבילה היסטורית ו/או תקדים זהה ל"התנתקות החד-צדדית" במשפט הבינלאומי. זאת ועוד, מתיישבי חבל עזה וצפון השומרון לא שותפו בשלב גיבוש תוכנית ההתנתקות החד-צדדית שעסקה בהם, בילדיהם, ברכושם ובאידיאולוגיה שלהם, בקיצור בחייהם ובעתידם. מאז הכרזתו של אריאל שרון בנאום "בכנס הרצלייה" , בדצמבר 2003 , על "תוכנית ההתנתקות החד צדדית" ועד למימושה באוגוסט 2005, היטלטלו בני-הנוער ומשפחותיהם בין ייאוש, לבין תיקווה, בין אמונה לחידלון תחת הסיסמה: "היה לא תהיה". כמובן, שעיקר מעייניהם של תושבי חבל-עזה , בכללם התלמידים ובני-הנוער, הייתה במהלך אותם עשרים החודשים לפני ההתנתקות, בייזום מחאות ופעילויות נגד "גזרת הגירוש". בפרק זמן זה אובחנו בקרב כלל התלמידים, מהגיל הרך ועד תלמידי התיכון, תסמיני טראומה ואיבוד סמכות הורית.

התלמידים היוו כמחצית מכלל כשמונת אלפים המפונים, מהגיל הרך ועד לבוגרי בית הספר התיכון, זאת מלבד תלמידי ישיבות ההסדר ומוסדות חינוך לא-פורמאליים שהיו בחבל עזה. השיקום החינוכי התנהל בראשיתו בצורה כאוטית . נגדע ה"רצף החינוכי" שמהווה מסד לתהליך החינוכי; לא הוכנו תוכניות פדגוגיות וטיפוליות רב – שנתיות להתאמת דרכי השיקום לסיטואציה החדשה שנוצרה, שהייתה רוויה בתסמיני פוסט – טראומה ובפערים לימודיים ניכרים; הפיזור הרב של התלמידים המפונים ברחבי הארץ ובאתרים הזמניים שהוקמו עבורם, הכביד על טיפולן של הרשויות ופגם ביכולתן לגבש פתרונות יעילים לשיקומם הפדגוגי והנפשי; כמחצית מעובדי ההוראה שפעלו בחבל עזה נפוצו ברחבי הארץ, חלקם לא המשיך לעסוק בחינוך, לפיכך לא יכלו לעמוד לצד תלמידיהם בשעת המשבר עת נזקקו לעזרתם; צוותי המורים הקולטים לא הוכנו כיאות לקראת משימת קליטת התלמידים העקורים.