The Grief and Depression of the Evacuees as Social Representations

כשלושה חודשים לאחר הפינוי/עקירה החלו התושבים באתר הקרווילות הזמני בניצן להתבונן אל עצמם. במפגשים קבוצתיים ואישיים עם התושבים עלתה תמונת קשה של ייאוש וחוסר תקווה שאפיינה את השיח האישי והפנים חברתי של התושבים. השיח עם המוסדות לווה באותה עת בכעסים רבים בזעם ובחושת חוסר אונים מול הממסד "הזר והמנוכר". המושגים "דיכאון חברתי" ו"אבל" נהיו שגורים ויום יומיים בין תושבי האתר ונעשה בהם שימוש כדי לתאר את הרגשתם ותפקודם.

ננסה להסביר את ההתנהגויות והרגשות שתוארו באמצעות מושגי האבל והדיכאון כתופעות חברתיות בעלות פונקציה חברתית. נטען כי עזיבת הבית בגוש קטיף והמעבר להתיישבות הזמנית אומנם לוותה בתחושת אבל ודיכאון אישיים אולם כאשר אלה הפכו לחלק מהשיח החברתי הם פעלו כמארגנים את חברי הקבוצה סביב חוויה רגשית משותפת. ייצוגי האבל והדיכאון כפי שהופיעו בשיח המשותף אפשרו יצירת בסיס תקשורתי בעל פונקציה חברתית המחברת בין חברי הקבוצה ומגנה על קיומה נוכח איום חיצוני מדומה או מציאותי. המושגים "דיכאון" ו"אבל" קיבלו קיום פיזי כאשר הייצוג החברתי הפך להיות האובייקט עצמו שאותו הוא אמור לייצג. זו היא הבנייה חברתית של המציאות שבו עולם הייצוגים מעוגן בתוך התנהגות פיזית ממשית של אנשים. יתרה מזאת, דווקא ייצוגים אלה שנחוו כקשים כל כך הוו את בלמי ההתפרקות ושירתו את עקורי הגוש כמנגנון הגנה חברתי. ייצוגי האבל והדיכאון המשותפים חיברו את תושבי האתר לשייכות חברתית שאפשרה להתארגן מחדש כקבוצה החולקת יחד אמונות, תרבות ויעדים שכוללים הווה ועתיד משפחתי וחברתי- קהילתי משותפים. השערת הפרדיגמה שתוצג בעבודה היא כי תופעות אלה ייעלמו עם סיום תפקידם לאחר שיוסר האיום החברתי של הפירוק וייוצבו תהליכי הסתגלות למצב החדש.