How to Construct Ethical Spaces? Space and Place in To the End of the Land by David Grossman

הרומן הישראלי בראשית שנות האלפיים מציג, כפי שאבקש לטעון, שינוי פרדיגמות ביחסו למרחב הישראלי וליחסים המתכוננים בו. בשונה מספרות שנות השמונים והתשעים שהתמקדה בפירוק המרחב הציוני ובפירוק אחידות העולם הבדוי, ספרות זו עוסקת בצורך לבנות תשתית מרחבית אתית שמתוכה ניתן יהיה לכונן יחסים של אחריות לזולת באמצעות מה שאבקש לכנות "הבניית מרחב אתי" – הבניית מרחב המושתת על דאגה לאחֵר במקום, מיפוי מחודש של המרחב, הכנסת אורחים והבניה אחרת של הזיכרון ההיסטורי בהקשר של דמיון מרחבי ושחזור מרחבי זיכרון. כמקרה מבחן, אדון בספרו של דויד גרוסמן "אשה בורחת מבשורה" (2008) המציב במרכזו אם לחייל המחליטה להפוך ל"סרבנית הבשורה הראשונה", לנטוש את הבית הפרטי ולצאת למסע בשביל חוצה ישראל. בהסתמך על דה סרטו ועל תיאוריות מגדריות של דאגה (ethics of care) אראה כי גרוסמן מאמץ פוזיציה נשית-אמהית כאסטרטגיה מוסרית אזרחית המאפשרת לו לחתור תחת הבניית המרחב הישראלי כמרחב לאומי של הרואיות, שכול וניצחון, ולהבליע לתוכו "שפת אם" המבוססת על מגע, אכפתיות, אינטימיות וקירבה. גרוסמן מתכתב עם קולות מחאה ושלום דוגמת "ארבע אמהות", "קואליציית נשים לשלום" ו"מחסום ווטש", שפעלו בציבוריות הישראלית וקראו ליצירת שיח אזרחי חדש תוך שימוש מודע בשיח האמהוּת. מתוך דיאלוג ספרותי עם ארגונים אלה, הוא משרטט מתווה לשיח אזרחי אלטרנטיבי: הוא כורך יחדיו שפה אמהית ומחשבה אמהית על המרחב הישראלי ומבנה מחדש את המרחב הישראלי כמרחב של אתיקה ודאגה, תוך הצפת המתחים והבעיות אשר גלומים בניסיון שכזה.