Was Samuel ha-Nagid a Compunctious Poet?

השירה העברית בספרד פעלה בתוך מתח בין-תרבותי: היא חגגה את עצמאותה, חדשנותה וכוחה להשתלב בתרבות הערבית הגבוהה וה`מודרנית`, אך הסתירה שבין החידוש התרבותי ובין המסורת השמרנית פעלה בתוכה ללא הרף. כפי שהראה רוס בראן, המתח התרבותי מצא את ביטויו המובהק באימוץ דפוס-חיים שרווח בתולדות השירה הערבית: המשורר חוזר בתשובה בערוב-ימיו. כך, משה אבן עזרא הזקן התנכר לשירת המשתה והחשק שחיבר בנעוריו, וכך יהודה הלוי תקף את מכלול השירה העברית הכתובה בהשפעה ערבית, ונטש את התרבות האנדלוסית לטובת מסעו המפורסם לארץ-ישראל.

שמואל הנגיד, ראשון המשוררים הגדולים של תור הזהב, נחשב דווקא למי שהצליח למזג היטב בין הפעילות הרוחנית היהודית, הזיקה לתרבות ה`כללית` והמעורבות בחיי המעשה. אבל עיון מחודש ביצירתו חושף את הדיואן שלו כביוגרפיה שירית מתפתחת. למשל, בעוד השירים המוקדמים על מלמחמות הנגיד מלאים רוח קרב וגבורה ושופעים שמחת ניצחון, בשירי המלחמה המאוחרים בולטת עייפות, נמיכות רוח וחרדת מוות. חטיבתו השניה של הדיואן כוללת שירים קצרים בז`אנרים ערביים ידועים (חשק, יין, הגות) שהולחנו והושרו בחצרו של הנגיד. דווקא משום ששיריה אינם ביוגרפיים, הקריאה הכרונולוגית בה מאלפת. ראשית החטיבה בשירים דיוניסיים עולצים, ואחריתה בשירי פרישות קודרים על המוות הקרב, על יום הדין ועל חטאות הנעורים. מבעד למסכת הקונבנציה והז`אנר, בוקע קולו של איש-האשכולות המבוגר,שהקדיש את רוב כוחו לעבודתו של מלך מקומי הולל, ומתעוררת בו החרטה. סדרו של הדיואן מהדהד – הן כשיקוף ביוגרפי, הן כעיצוב ספרותי – את דברי המדרש על שלמה המלך, שכתב בנעוריו את שיר השירים ובזקנתו את ספר קהלת. תבנית המשורר החוזר בתשובה, השאובה מן השירה הערבית, נמהלת, כדרכו של הנגיד, בתבנית יהודית מסורתית על פי המקרא והמדרש.