The Song’s Composition

הקומפוזיציה של השיר

לפי הפואטיקה של שירת החול העברית בתקופת תור הזהב בספרד - שצעדה בעקבות הפואטיקה של השירה הערבית - לבית הבודד אוטונומיה

משל עצמו. אותה שאיפה לאוטונומיה עולה גם מתוך התבוננות בשירים הארוכים. השיר הארוך נתפס כרקמה המורכבת מחטיבות כשכל חטיבה

עומדת לעצמה והמשורר איננו מחוייב לעצב את הקומפוזיציה כולה כקומפוזיציה מלוכדת. אומנם, בעקבות תורות הרטוריקה הקלאסיות נהגו

המשוררים להקפיד על עיצוב נקודות ציון מסוימות בשיר, כמו: בית הפתיחה, בית הסיום ובתי המעבר בשירים הארוכים והמורכבים.

ובכל זאת, העדר הכוונה ליצור גורמי לכידות בשיר בולט ברוב שירי החול של התקופה העברית-ספרדית הקלאסית.

עיון ביצירות שונות מעלה כי ככל שהשירה בשלה ומתרחקת - ריחוק של זמן ושל מקום - ממקור מחצבתה הספרדי, כך נוטים המשוררים לגבש

את שיריהם באופן החושף את מודעותם לעיצוב הקומפוזיציה, לעיצוב לכידות השיר כולו.

חקר עיצוב הקומפוזיציה בשירה העברית של ספרד ושל שלוחותיה עדיין לא נחקר דיו. מלבד בחינת פתיחות השירים, המעברים, הסיומים

(הסיום הציורי, השיבוצי, התבניתי), יש לבחון את דרכי ארגון השירים הפשוטים (ההשתהות `ליד הרעיון`, הגודש המטאפורי, ועוד) ואת גורמי

הלכידות בשירים המורכבים (סיומים כפתיחות, זיקות ציוריות, מבנים ועוד). משום האתגר ומסורת השירה, המאמצים ללכד את הקומפוזיציה

בולטים בשירים הארוכים-המורכבים.

שירת אנטולי בר-יוסף ובני חוגו - אסכולה שהתפתחה בסיציליה במאה ה-י"ב - מבטאת בשעורים שונים ובשירים שונים את שאיפת השיר

ללכידות ומעמידה לפנינו אפשרויות שונות לעיצוב הקומפוזיציה, כגון: גורמים ארס-פואטיים, סיפוריים, ויזואליים, מוסיקאליים ועוד.

חלק מגורמי האינטגרציה הללו טמונים כזרעים בשירה העברית-ספרדית אבל צמחו לשיאים חדשים באסכולת סיציליה.

בהרצאתי אבחן סוגייה זו בהתפתחותה ואדגים משירת ריה"ל ומן השירה הלא-ידועה של משוררי אסכולת סיציליה.