Forms of Dialogues in Tannaitic Literature and the Problem of Traditions and Memory

המחקר שאציג הוא חלק מפרויקט רחב שמבקש לעמוד על תרבות הלימוד של החכמים באמצעות חקר הדיאלוגים שמציגים את עצמם כמתרחשים בזמן לימוד. הרצאתי תתמקד בקבוצה של דיאלוגים מספרות התנאים שבהם תלמיד מבקש מן המורה רשות להקשות עליו, או להשלים מידע. הדיאלוגים האלו מעצבים את השיח הבית מדרשי ככפוף לשני עקרונות שנמצאים בחיכוך מתמיד – יחסי סמיכות וכפיפות של מורים ותלמידים ושיח הלכתי-משפטי המתבסס על ראיות ומקורות.

ניתוח מעמיק יותר של הדיאלוגים האלו חושף כמה מאפיינים ספרותיים המשותפים להם – וניתן לאפיין אותם כתבנית. הרובד הראשון של האופי התבניתי הוא הזיקה העמוקה בין הדיאלוגים האלו, ובין דיאלוגים בכלל, לתנאים מתקופת יבנה ולשאלות מסדרי קדשים וטהרות. הרובד השני, הוא חזרה של מבנים, מונחים ומוטיבים – להבדיל מן התוכן ההלכתי של הדיאלוג. הרובד השלישי הוא עיסוק חוזר של הקורפוס הזה לא רק ביחס של מורים לטיעוני התלמידים אלא גם במתח שבין שמועות ומסורות – ובמיוחד שאלות הזיכרון הכרוכות בהן – ובין שיח הראיות והמחלוקת.

המתח שבין תרבות של שמועות ומסורות ובין תרבות של שיח פרשני הלכתי כבר נידון לא מעט. כפי שהוכר במחקר, ההבחנה הזו אינה חדה והמפגש המתוח בין הנורמות האלו הוא מיסודותיהן של כמה סוגיות יסוד במחקר ספרות התנאים. אני מבקש לטעון כי המתח הפנימי שמתגלה בתבנית הדיאלוגית מלמדנו כי אין מדובר רק בקונפליקט אינטלקטואלי אלא גם חלק מהתהליכים שעוברת חברה שעוסקת בעיצוב תרבות הלימוד שלה. התפתחותן של זירות לימוד, כמו גם של נורמות שיחיות, אינה מנותקת מהתפתחותה של ההלכה ושל הספרות. מחקר הדיאלוגים, כפי שאראה בהרצאתי, מלמד על היזון חוזר בין שני התחומים האלו, שכל אחד מהם בעצמו נעדר הומוגניות.