ישעיהו קורן הוא סופר בן "דור המדינה", שעד לאחרונה היה ידוע בעיקר למבקרים וליודעי ח"ן. התקבלותו החלקית נובעת, בין היתר, מהפואטיקה הייחודית של יצירתו, המתאפיינת בייצוג "מיקרוסקופי" של מרחבים קונקרטיים, התמקדות בפני השטח החומריים של העולם, ועיצוב דמויות ועלילות שאינו נענה בקלות למוסכמות פסיכולוגיות ולפרשנות סמלית.
על רקע המאפיינים הללו, מתבלט בשונותו הרומן הקצר "לוויה בצהריים" (1974), שבמרכזו סיפורה של הגר ארליך, אשה צעירה החיה עם בעלה במושבה בשרון ואינה מסופקת מחייה. האירועים המרכזיים בעלילה מתרחשים במרחבי סְפר לימינליים – "הכפר הערבי החרב" שבשולי המושבה והגבול שלצדו. גם ברומן זה בולט עיסוקו של קורן במרחב, אך בשונה מבסיפוריו הקצרים, המרחב ברומן, המייצג פריצת טאבו וגבולות חברתיים ובין-סובייקטיביים, נטען במשמעויות סמליות.
בהרצאה זו אבקש לבחון את עיצוב המרחב ברומן ולעמוד על המסקנות האסתטיות הנגזרות מבחירתו יוצאת הדופן של קורן בעיצוב מרחב סמלי מובהק. אראה כי הבחירה בייצוג מרחבי סמלי הנטען במשמעויות חברתיות ופסיכולוגיות מקיימת יחסים אמביוולנטיים עם מרכיבים אחרים בטקסט, כגון עיצוב הדמויות ונקודת המבט של המספר, שנמנע בעקביות מלחדור לתודעת הדמויות ולפרשן. אטען כי עיסוקו של הטקסט בגבולות (מרחביים, אנושיים וספרותיים) ממשיך את הערעור של קורן לאורך יצירתו על קונבנציות ריאליסטיות של ייצוג מרחב, וכי הפואטיקה של הרומן מבוססת על יצירת קשר בין חוקי הסדר הלאומי ופריעתם בשטחי ההפקר של הכפר והגבול לבין התמודדות עם חוקי הז`אנר של הרומן הריאליסטי.