The Russian–Israeli Novel in the 1990-2000s

הספרות הרוסית הישראלית של בני העלייה הגדולה של שנות ה-90 הינה תופעה יחודית ומלאת סתירות. היא כתובה על ידי מהגרים, אבל אינה בטיבה immigrant literature. היא פוסטמודרנית לכאורה, אבל נאו-מודרנית בחיפושיה הפואטיים והפילוסופיים. היא נראית נאו-דיאספורית מן הקוטב הרוסי, אבל מן הקוטב הישראלי היא מצטיירת כנאו-נטיבית. היא אינה מינורית במהותה, אבל נומדיות ומרגינליות, הטבועות בה, לא מאפשרות להגדירה כמאז`ורית. היא רוויה בסוגיות פוליטיות, אבל אינה אידאולוגית או מגויסת, נוטה לז`אנרים פילוסופיים ואינטלקטואליים. היא מרגישה כמו בבית בתרבות הישראלית ובשפה העברית (ניכרים בה מקרים של דיגלוסיה ודו-לשוניות), אבל היא מעוגנת לחלוטין בספרות הרוסית. היא ספרות יהודית לכל דבר, אבל אינה יורשתה של הפואטיקה והמנטליות של הספרות הרוסית-היהודית הקלסית.

את רשימת הסתירות אפשר להמשיך עוד ועוד. הן מעידות על הצורך לבחון מחדש את התאוריות והמתודות ההגירתיות והפוסט-קולוניאליות שהתגבשו בשנות ה-60. הספרות העכשווית אינה מצייתת להבחנות סוציו-פוליטיות פשוטות, מה גם שהסוציולוגיה עצמה כדיסציפלינה נמצאת במשבר עמוק. הרומן הרוסי הישראלי הוא דוגמה מובהקת של קריסת הפרדיגמות המדעית והפואטית השולטות. בהרצאה המוצעת אתמקד ברומנים, הן אלה השייכים למיינסטרים הפופולרי והן אלה הנמצאים מחוצה לו, ואנסה להראות, כי מבחינה רעיונית הם שייכים למטאפיזיקה אונטולוגית ונאבקים על תפיסת הספרות כקיום במקום ובהיסטוריה, ומבחינה פואטית – לפרדיגמה הכאוטית, הדיסיפטיבית, הרשתית.

בדיון יוזכרו סופרים כמו דינה רובינה, אלכסנדר גולדשטיין, נקודא זינגר, דניס סובולב, מיכאיל יודסון, יליזבטה מיכייליצ`נקו ויורי נסיס, אלכס טארן ועוד.