A Political Concept of Partnership: The Rabbis and the Roman Jurists

מטרת המאמר הזה היא לנסח תיאוריה של העיר העומדת ביסוד הדיון של התנאים בהלכות שכנים. הלכות אלו הם הנושא של שלושה פרקים במשנה ושני פרקים מקבילים בתוספתא. אבחן את השאלות המשפטיות שבחמשת הפרקים הללו כדי להראות כיצד "שותפות" הופכת למושג יסודי לא רק להבנת היחסים בין שכנים, אלא גם להבנת הפוליטיקה ככלל.

ההנחה כי שישנה תיאוריה פוליטית חז"לית אחת, או אפילו תיאוריה פוליטית אחת של המשנה, נראית בלתי סבירה בעיני. על כן זהו ניסיון צנוע יותר לבטא עיקרון פוליטי המצוי ביחידה הספרותית התנאית המתוחמת הזו.

אטען כי מושג השותפות במובנו הפוליטי אינו תוצר של חוזים, הסכמים או הבטחות בין השותפים. השותפות נוצרת ללא שום אקט משפטי מובחן. השותפות מבוססת על התפיסה כי המציאות שבה אנשים חיים ביחד מייצרת באופן ספונטאני והכרחי ספירות של שותפות ביניהם. מושג השותפות יכול לפתור את אחת השאלות הקשות בתחום הפילוסופיה הפוליטית, שהיא: מהו הבסיס ללגיטימיות לחובות הפוליטיות של הפרט בעיר? על פי הצעתי, יש לאנשי העיר חובות הדדיות, וכלפי העיר, כתוצאה מתפיסתם כשותפים. בניגוד לתיאוריות של האמנה החברתית, כאן אין לנו צורך להניח שהיה רגע שבו אנשי העיר הסכימו על יצירת קהילה כדי להפוך את הפוליטיקה ללגיטימית.

מושג השותפות התנאי יעמוד בדיאלוג עם שני גופי ידע: פילוסופיה פוליטית קלאסית, בייחוד הכתבים הפוליטיים של אריסטו וקיקרו, והמשפט הפרטי הרומי, בייחוד בכתבי גאיוס ויוסטיניאנוס. בהקשר הפוליטי, אשאל: כיצד נוצרת קהילה פוליטית, ומהו הסטאטוס של כל אחד מבני העיר? בהקשר המשפטי, אשווה את מושג השותפות התנאי מול המושגים הרומיים: societas, res publicae, universitas, ואשאל: האם מושגים אלו יכולים להתיישב עם מושג פוליטי של שותפות ספונטאנית?