בעברית בת ימינו מוכרים חילופי צורות במשקל מקטלה כגון, `משתלה`, `מגלשה`, `מספרה`. בהרצאה זו נבחן וריאציות לשוניות שעלו מניתוח קורפוס הקלטות המתעד את בני הדורות הראשונים לתחיית הדיבור שהוקלטו בשנות החמישים והשישים. שמונה שמות יעמדו במוקד הדיון: `מחלקה`, `מועצה`, `מפלגה`, `מרצפה`, `מדרכה`, `מחלבה`, `מספנה`, ו`מזבלה`.
הדיון בחלופות ההגייה בקורפוס מעמיד פרק בתולדות גיבוש תורת הצורות של העברית המודרנית. מקצת הצורות שתועדו אפיינו את בני הדורות הראשונים בלבד, ובתהליך התגבשות הדקדוק הישראלי החדש נפלטו כליל מן הלשון, ואילו שמות אחרים - אולי בשל אופן קליטתם בדור הראשונים - נותרו מרובי חלופות עד ימינו.
שתי קבוצות של שמות עולות בניתוח. בקבוצה האחת עומדים שמות מקראיים שלא הזדמנו במקרא בצורת יחיד נפרד, ועם חידוש הדיבור העברי התעורר הצורך להעמיד להם מערכת נטייה מלאה. בשל המורכבות של מערכת הנטייה העברית לא התאימו תמיד דרכי הגייתם של השמות הללו בפי ראשוני הדוברים לצורה הדקדוקית המשתמעת מהניקוד המסור במקרא לכל פרטיו. בכל השמות מסוג זה שהזדמנו בהקלטות פתרו המדקדקים את הקושי באמצעות קביעת ערך נפרד לעברית החדשה, בניקוד שונה מזה המקראי.
בקבוצה השנייה עומדים שמות שחודשו עם ראשית הדיבור העברי המודרני. העובדה שלא הייתה בהם מסורת הגייה מבוססת מימים ימימה והכתב לא שיקף את צורת ההגייה המדויקת, הקשתה על קליטת הצורות בדרך אחת. לכך נצטרפה הנטייה המאוחרת יחסית לייחס משמעות סמנטית של מקום למשקל מִקְטָלָה לעומת משמעות של כלי למשקל מַקְטֵלָה. חוסר הוודאות המשקלית שעמד בצל הבחנה סמנטית מלאכותית ולא שקופה דייה הקשה כבר על ראשוני הדוברים לאמץ צורת הגייה אחידה, ובדורות הבאים נרשמה הצלחה חלקית בלבד לדפוס הלשון הנורמטיבי שמתכנני הלשון ניסו להחיל.