The Poem that Connects between the Spaces of Existence in the Poetry of Mois Ben-Harosh

המשורר מואיז בן הראש לא מזוהה כמשורר של ירושלים, אך למעלה מ-60 משיריו מאזכרים את ירושלים, ההופכת בהם למרחב סמלי. הציר בין ירושלים העכשווית לבין טיטואן, המכונה "ירושלים הקטנה" הוא ציר מרכזי בשירתו של בן הראש. אין זה רק ציר של מרחב אלא גם ציר של זמן. ביצירת השירים שבהם הזיכרון מוצג כחיים העכשוויים הנחיים הוא מבטל את גדיעת הזמן של המחוזות מהם היגר ומבליט את השכחת הגלות שנוצרה בכור ההיתוך הישראלי. בשירה זו נוצר מרחב משותף אחד בין שני העולמות, המתוחמים באמצעות קשת השירה לכדי ציר סואן שהתנועה ממנו ואליו אינה נפסקת. באמצעות שירתו הוא מצליח לכונן את הקיום הבו-זמני, הרציף, ולאחד את החלקים השסועים, בין מקור ההגירה, מחוזות ילדותו ובגרותו במרוקו הספרדית, לבין החיים העכשוויים בירושלים. לשיר, אם כן, יש גם תפקיד של הישרדות קיומית, ובכוחה של המילה לברוא מציאות אחרת, אלטרנטיבית, לקיום שלא ניתן להסכין עמו.

שיריו של בן- הראש מאששים את דימוי היוקרה, הסגירות והרב-תרבותיות המתקיימים בעולמות המטאפוריים והממשיים המשותפים לשתי הערים. ירושלים מצטיירת בשירתו של בן-הראש כמחוז חפץ שלא ניתן להגיע אליו, כמקום סף נשאף ומיוחל. התנועה מטיטואן לירושלים היא מטונימיה לנרטיב היהודי שבו מושם דגש על הקושי או חוסר האפשרות להגיע ארצה, וכל שכן להישאר בה. השירה העוסקת בתנועה מטיטואן לירושלים משקפת את הנרטיב של עם ישראל השב לארצו, אך גם את היציאה מן הגלויות כדי לחזור אליהן מנטלית. טיטואן מסומנת כמרחב יהודי רוחני חשוב, שאין לוותר על הזיכרון שלו - זיכרון זה ממשיך לחיות ולהיות נוכח ומונכח במרחב הקיום העכשווי שבו מצוי המשורר, ובשירתו.