Abaye: A Shift Point in Talmudic Medicine

מחקר הרפואה בתלמוד זיהה כי בתלמוד הבבלי משתקפות תרבויות רפואה שונות. בהרצאה זו אתמקד בהיגדים הרפואיים הישירים, דהיינו בכאלה המובאים בתלמוד הבבלי לצורך מסירת מידע רפואי בלבד, ולא לצרכים הלכתיים או אגדתיים אחרים. בחינת זמן פעילותם של דוברי היגדים רפואיים אלה בתלמוד מעלה כי ישנה חלוקה כרונולוגית לפיה בתקופת פעילותם של אחרוני התנאים וראשוני האמוראים ניכרת זיקה בין התרבות הרפואית המוטמעת בהיגדים לבין תרבות הרפואה היוונית, בעוד שבתקופת פעילותם של אמוראים מדור רביעי ואילך ניכרת זיקה לתרבות הרפואה הבבלית. אבקש להציע כי אביי שיחק תפקיד ראשי ומכריע בתמורה זו אשר התחוללה בתרבות הרפואה בתלמוד. בהיגדים הרפואיים עד אביי עיקר העיסוק הוא ברפואה מונעת. מאביי ואילך העיקר הוא טיפול במחלה. לפני אביי כמעט ואין מאגיה בהיגדים הרפואיים, מאביי ולאחריו היא נוכחת במובהק (שדים, כשפים, לחשים, ומאגיה ריטואלית). לפני אביי סגנון ההוראות הרפואיות קצר והתווייתן פשוטה ולעומת זאת מדורו של אביי ואילך מצויים בתלמוד מרשמים המורכבים מחומרים רבים (materia medica) ואשר גם תהליך הכנתם מורכב.

אז למה דוקא אביי?

הדומיננטיות של אביי בהיגדים הרפואיים של האמוראים מתקופתו ואילך אינה ניתנת לעירעור, ומונה כ- 50% מכללם של אלה. הגדיו שונים לגמרי בסגנונם ובתוכנם מן ההיגדים של הדורות אשר קדמו לו. בהתנסחויותיו ניכר אנטגוניזם כלפי הגישות הרפואיות המוקדמות לו – התמורה שהוא מחולל אינה של שינוי בלבד אלא של דחייה. ובתחום ההלכתי: "אביי ורבא דאמרי תרווייהו כל שיש בו משום רפואה אין בו משום דרכי האמורי" (בבלי, שבת סז, א) – אמירה תמציתית זו למעשה הופכת את הקערה על פיה ופותחת את השער לכניסתה של המאגיה הרפואית לתוככי התלמוד הבבלי ולהפיכתה ללגיטימית אף לכתחילה.