במחצית הראשונה של המאה ה-19 הוגבלה תופעת השליחות מארץ ישראל לאירופה לשם איסוף תרומות, והתמיכה בארץ הקודש נותבה באמצעות מרכזים לאיסוף כספים. בכך, הוגבל המפגש הבלתי-אמצעי בין היישוב ליהודי אירופה, שהיה רכיב משמעותי במנגנון גיוס הכספים. החלל שנוצר התמלא, בחלקו, באמצעים שונים, כגון כתבי תעמולה וכתבות בעיתונות.
במקביל לשינויים שחלו במנגנוני התמיכה המסורתיים בארץ ישראל, הפנתה גם הפילנתרופיה המודרנית את מבטה למזרח, ככלל, ולירושלים, בפרט. פילנתרופים שונים ערכו מסעות לירושלים, ובכך חידשו את המפגש הבלתי אמצעי בין היישוב למרכזים היהודיים באירופה, אך הפעם בכיוון ההפוך. כעת, לא היה זה נציג ארצישראלי שיצא לאירופה, אלא נציג אירופאי שנסע לארץ ישראל, ושב עם אבק ארץ ישראל בשולי גלימתו.
ההרצאה תעסוק בדומה ובשונה בין מסעות השליחים מהכא להתם ומהתם להכא, ותתמקד בשאלת המפגש הכפול של הפילנתרופ: עם יהודי ארץ ישראל במהלך מסעו, ואל מול הקהל האירופי עם שובו. לצד העיסוק במפגש וביחסים בין יהודי מערב אירופה ליישוב, אדון במקום של המסע לירושלים ולמזרח בזהות היהודית-אירופית של הפילנתרופ.