"הבימה" בת 100: לשאלת רב-הלשוניות בתיאטרון הישראלי

הישגו ההיסטורי של התיאטרון הלאומי הבימה שהוקם במוסקבה בשנת 1917, היה שימוש בשפה העברית על הבמה. מאה שנה לאחר מכן, התיאטרון הלאומי מהווה עוגן הגמוני מבחינה תרבותית, לשונית, חברתית, ואמנותית, במדינת ישראל.

השפה העברית ניצחה במלחמת השפות שניטשה בתחילת המאה העשרים, אולם שפות הגולה השונות ממאנות להיעלם, ובדור הנוכחי קיימת בישראל פריחה מפתיעה של הצגות בשלל שפות. במאמר זה אני מבקשת למפות ולבחון תופעה זו, המתרחשת רובה ככולה מחוץ לתל-אביב, מחוץ לתרבות ההגמונית, ומחוץ לתקציבי משרד התרבות.

איני רואה בתופעת רב-הלשוניות בתיאטרון הישראלי ענין סקטוריאלי או פריפריאלי, אלא מאגר אדיר של משאב תרבותי העומד לרשות התיאטרון בישראל. אם לפני מאה שנה הבימה ההיסטורית היוותה סמל להתעוררות התרבות העברית, כיום התיאטרון הלאומי צריך לאפשר ביטוי ללשונות היהודים האחרות. לא מדובר כאן בהפליה מתקנת או העצמה של עדה זו או אחרת, אלא בהבנה ששפה אינה רק אמצעי קומוניקציה; אליה מתלווים שפת גוף, אינטונציה, סיפורים, מנגינות. כל אלה הם חומרי תיאטרון רוטטים, השקולים למאגר גז ענק עליו אנחנו יושבים, ויש לנצלו.

שיבתן של לשונות הגולה אל מרכז ההוויה הלאומית, תעשיר את התרבות הישראלית בכלל, ואת התיאטרון בפרט.