צורות הפסק בנוסח התפילה - על קדמותן ומקוריותן בסידורי אשכנז

במסגרת מחקר העברית לתקופותיה הולך ומתפתח ענף העוסק בחקר דקדוק לשון התפילה.

לימוד וקריאה של טקסטים עבריים היו נחלתם של תלמידי החכמים והשכבה המשכילה לאורך הדורות, אך העברית לא פסקה גם מפיהם של יהודים מכל שדרות הציבור, והם הגו אותה באופן קבוע, בעת תפילתם, דבר יום ביומו. במידה רבה ניתן לומר כי באמצעות התפילה נשמרה במשך כל השנים רציפותה של ההגייה העברית, ונוסחאות התפילה השונות משקפות מסורות לשוניות וחושפות צורות דקדוקיות שנשתמרו בקהילות ישראל באופן טבעי וחי במרוצת הדורות.

קיומן של צורות הפסק במקרא הוא עובדה פשוטה וידועה המשתקפת במערכת הניקוד והטעמים של נוסח המסורה, והן נשמרו בקפדנות בניקוד ובקריאה. בעברית שלאחר המקרא אמנם לא נשמרו כללי ההפסק המקראיים באופן מלא, אך צורות הפסק מתועדות גם בכתבי היד של ספרות חז"ל (בעיקר אלה שנמסרו בניקודם), ועולות ממסורות הקריאה שלה בעדות ישראל.

גם בלשון התפילה והברכות יש בסידורים תיבות רבות המנוקדות ומוטעמות כצורות הפסק, ורבים מהמתפללים הוגים אותן בצורתן זו בשגרת לשונם. חלקן עולות מעדויות קדומות ומוכרות גם מחוץ לאשכנז, והן עשויות להעיד על קדמותה של התופעה ואולי אף על רציפותה בתודעתם הדקדוקית של הדוברים. עם זאת, רבות מצורות ההפסק אינן מקוריות, והן תוצאה של מעשה תיקון מכוון, בדרך כלל כחלק ממגמתם של מדקדקי הסידור האשכנזי (בעיקר במאות י"ז-י"ט) להעמיד את לשון התפילה על פי כללי הדקדוק המקראי.

דיון דקדוקי זה ועיון בכמה מפרטיו שופך אור על תולדות נוסח התפילה האשכנזי ומאפשר הצצה לעולמם ותפיסותיהם השונות של מדקדקי הסידור.