לאורך הדורות הצמיחה המסורת היהודית מגוון עצום של פירושים לשמו הפרטי של האל, יהו-ה. מידת השוני בין הפירושים בכל הקשור לסוגה הספרותית, לתקופת היצירה ולגישה הפרשנית הננקטת בכל אחד מהם, תרמו לכך שעד לאחרונה הללו לא נידונו בתור מסורת קוהרנטית אחת. אולם הדיון על אודות משמעותם של שמות פרטיים במסורת הפילוסופיה של הלשון של המאה העשרים יצר מספר כלים אנליטיים שבכוחם לאפשר דיון אחוד במסורת הפירושים לשם יהו-ה. באמצעות השימוש בכלים אלו ניתן לשרטט תמונה של מסורת הפירושים על השם כשילוב בין עמדות שמבקשות לפנות אל האלוהים לבין עמדות שמבקשים לדבר על אודותיו באופן ראוי.
כאשר הפרשנויות על שם יהו-ה נבחנות באמצעות כלי הפילוסופיה של הלשון, ניתן לראות בהן סדרה של עיונים באפשרויות לקיומו של קשר בין המאמינים לבין האל באמצעות השפה, ובגבולותיו של קשר כזה. נוסף על כך, השימוש בכלים הפילוסופיים-לשוניים לגיבוש היסטוריית הפרשנות של שם יהו-ה חושף זרם תיאולוגי שהינו ייחודי למסורת היהודית. הוגים שפועלים בתוך הזרם הזה מוצאים בשם יהו-ה תוכן תיאורי, אולם כזה שאינו מתאר את האל עצמו אלא דווקא את הדרכים לפנות אליו.
מן הבחינה המתודולוגית, הדיון המוצע שופך אור על מספר יתרונות שגלומים בשילוב בין ניתוח פילוסופי לבין חקר המחשבה היהודית. יתרונות אלו כוללים את גילויה של `תיאולוגיית השמות` במסורת היהודית כנזכר, כמו גם תובנות פילוסופיות מקוריות בדבר משמעותם של שמות פרטיים, שעולות מתוך המסורת היהודית בדבר שיום האל. בכוחו של שילוב כזה, כך מבקשת להדגים ההרצאה, ליצור הפריה הדדית בין שני גופי הידע הללו.