בספרות הקבלה, מחיבוריה המוקדמים ביותר שנכתבו בחלק הראשון של המאה השלוש עשרה לספירה, אנו מוצאים כי המקובלים מרבים להזהיר את שומעיהם וקוראיהם מפני מה שהם מכנים `קיצוץ בנטיעות` או `אמונה בשתי רשויות`. עיקר חששם של המקובלים הוא כי עבודת יתר של אחת הספירות וברוב המקרים עבודת יתר של הספירה האחרונה, ספירת מלכות, תערער את היסוד המונותיאיסטי ותהווה על כן חטא חמור.
השימוש הנרחב שעושים המקובלים בשני הביטויים: `קיצוץ בנטיעות` ו`אמונה בשתי רשויות` מעלה את השאלה מהו יסוד חששם: האפשרות הראשונה היא לומר שחששם מאמונה בשתי רשויות הוא אמצעי רטורי: אין כאן חשש כן אלא יש כאן מסורת פנים קבלית המפרשת במונחים תיאוסופיים ביטויים רבניים לכפירה. זוהי צורת ביטוי המהווה חלק אינטגרלי מתוך ההצגה של מערכת הספירות. המקובלים לא באמת מזהירים מפני אמונה בשתי רשויות אלא משתמשים בהזהרה זו כחלק מההבניה הספרותית של ספרות הקבלה גופה. האפשרות השניה שאותה הצגתי בספרי `קיצוץ בנטיעות: עבודת השכינה בעולמה של ספרות הקבלה המוקדמת` היא כי המקובלים בדבריהם מלמדים על מאבק תאולוגי ריאלי בין מרבית המקובלים שבקשו לעגן ולהגן על היסוד המונותיאיסטי באמצעות המבנה של עשר הספירות ובין גישות תיאולוגיות שמצאו לעצמן בית בשולי ספרות הקבלה ושדגלו בגישות ביניטריות יותר המפרידות בין אלוהות גבוה ואלוהות נמוכה וקוראות לעבוד את האלוהות הנמוכה לבדה.
בהרצאה הנוכחית ועל סמך עדויות נוספות שלא נדונו על ידי בעבר, אבקש לחזק את ההבנה כי במקביל להתגבשותה של ספרות הקבלה במאה השלוש עשרה היו גישות שדגלו במפורש במה שניתן לכנות: `אמונה בשתי רשויות`, וכי גישות אלו זכו לביקורת ישירה ועקיפה בחיבורים קבליים רבים.