Bridge Over Troubled Waters: Nationalism and Universalism in Psalm 147

במאמרו הקלאסי משנת תשכ"ד "המגמה האוניברסלית והמגמה הבדלנית בימי שיבת ציון" (תרביץ לג) הצביע משה וינפלד על המתח בין תפיסות אוניברסליות ותפיסות לאומיות בימי שיבת ציון: מחד קיימים קולות נבואיים הקוראים לחזון אוניברסלי של הכרת העמים בה׳ וקירובם לישראל (כגון זכ` ב 15, ישע׳ נו 3, 7) עד כדי שיתופם בעבודת המקדש (ישע׳ סו 21). מאידך משתקפת תפיסה השואפת לחיזוק היסוד הלאומי של ישראל תוך היבדלות מהגויים, המתבטאת בין היתר בהתנגדות לשיתוף עמי הארץ בבניית המקדש (עז׳ ד 4-1; חגי ב 14-10) ובגירוש הנשים הנכריות (עז׳ ט-י; נחמ׳ י 31-29, יג 27-23).

ואולם, ניתן לזהות לדעתי קול ייחודי ושונה בספרות בית שני המציע איזון עדין בין הגישות הללו, בניגוד למתח המוצג לעיל. איזון זה מתבטא במזמור קמ״ז בתהלים, המשקף מבחינה היסטורית את ימי שיבת ציון, וקורא לשבח את ה` על שלטונו בטבע ובהיסטוריה. בבתי המזמור יש זיקות חזקות למקורות מספר דברים מחד ולספרות בית שני מאידך, והם משקפים תפיסות שונות ביחס לגאולת ישראל וליחסם של ישראל לנכרים. עיבוד הטקסטים המקראיים הללו ושילובם יחד עם מוטיבים שונים מעולם הטבע בכל אחד מבתי המזמור יוצרים מסר רעיוני חדש המגשר בין לאומיות ואוניברסליות.

מסר זה ייחשף באמצעות ניתוח ספרותי של המזמור, במהלכו יוצג מבנהו האמנותי ואופיים הייחודי של בתיו השונים. כן יתברר היחס בין בתי המזמור, על הדמיון וההבדלים ביניהם, המורים על משמעותו התיאולוגית הייחודית של המזמור שלפנינו, המהווה גשר רעיוני על פני המים הסוערים של ימי שיבת ציון.