Strata of the P-Corpus in the Light of Syntactic Stylistic Analysis

על פי אמות מידה סגנוניות-תחביריות (מספר המרכיבים בפסוקית, שיעבוד תחבירי, היקף הצירוף השמני - כגון סמיכות וצימוד) ניתן לייחס את רוב התחיקה הפולחנית של סה“כ (P) למאה השביעית, אם כי בספר במדבר ניכרת הקירבה לספרות ימי הבית השני. לעומת זאת, בסה“ק (H) ניכרת הבחנה בין כתובים שסגנונם קרוב לעיקר התחיקה הפולחנית של סה“כ (ויק‘ יז, כב-כד; כו 45-34; וכיו“ב במ‘ טו) ובין כתובים הקרובים לסגנון התלוי בספרות שבע“פ (כגון ויק‘ יח-כא, כה-כז). סימנים מסוימים לקירבה לספרות שבע“פ ניכרים גם בסיפור הבריאה, בחלקים של סיפור המבול, ולמשל בסיפור חנוכת המזבח (ויק‘ ט-י) וחוקי הטהרה (ויק‘ יא-יג). יצוין שגם התחיקה הפולחנית מכילה סממנים הקרובים לסגנון הספרות שבע“פ, ובייחוד מיעוט הפסוקיות המשועבדות. ממצאים אלה הולמים את גישתו של קוך (1959), את מקומו המרכזי של רעיון האוהל בפרשת המשכן שעליו הצביע גם מנחם הרן, ואת תיאור פולחן הפסח בשמ‘ יב. יחד עם זאת, ניתן להצביע על אחידות סגנונית מסוימת, כגון בהעדפה החד-משמעית ללשון ’אני‘ כנגד ’אנכי‘ (בניגוד לבר‘ כג 4).

יצוין שלא בכל מקום מתקיימת הבחנה סגנונית-תחבירית בין הקטעים המיוחסים לסה“כ ובין הקטעים המיוחסים לרבדים לא-כהניים, כגון בפרשת המבול ובסיפור דתן, אבירם וקורח (במ‘ טז).

לאור שיקולים אלה יש מקום לטענה ששורשי היסודות השונים של הקורפוס הכוהני נעוצים בהוראה/הטפה שבע“פ, אם כי עיקר הקורפוס נוצר בכתב. ההאחדה הסגנונית חלה גם על אותם יסודות של סה“ק הקרובים לספרות שבע“פ. תמונת השילוב העריכתי עם כתובים לא-כוהניים הינה מורכבת למדיי.