בהרצאה זו אציג את תגובתו הפואטית של אביגדור המאירי לנוכח הידיעות על המתרחש באירופה, ממקומו בארץ ישראל (עלה ב-1921). המאירי, אשר חווה את מוראות מלחמת העולם הראשונה כחייל בצבא האוסטרו-הונגרי ובהמשך כשבוי בסיביר הפך את קורותיו במלחמה לתמה מרכזית ביצירתו יותר מכל סופר עברי אחר וספרו "השגעון הגדול" הפך לרב מכר בישוב.
התמודדותו של המאירי לנוכח החורבן תידון בעיקר דרך קריאה קרובה במחזור השירים "הד מתפת" ("גזית",יוני 1942), שפורסם כאשר הישוב עוד מסרב להאמין לידיעות הנוראות, ואין עדיין "אישור מוסמך" להשמדה (שהגיע מבעלות הברית בסוף 1942). ה"הד" חוזר מזיכרונות המלחמה הקודמת והמשורר שב למצבו חסר האונים ולייסורים. הוא מדמיין את המתרחש "שם" באמצעות התנסותו. בשיר המרכזי במחזור נאמר: "כָל תְּפִלָּה הוֹפֶכֶת לַהַג,/ הַגּוּף הַמְעֻנֶּה גוֹעֶה בְּגִדּוּף כָּל-סוֹד", והוא למעשה גלגולו של שיר שפורסם קודם פעמיים בשינויים קלים בעקבות המאורעות בישוב, אשר מוּתק מאירוע טראומתי אחד למשנהו בתולדות היישוב וברצף מעשי האלימות שבו. התקת אותו השיר מסמלת י יותר מכל את אירוע ה"חזרה" שנמצאת ביסודה של התסמונת הפוסט-טראומטית. בשאר השירים הדובר-משורר התקשה לשאת את העובדה שהוא נמצא הרחק מאחיו המעונים ומרגיש רגשי אשם על כך: "וְעַד שֶׁאַחַי שָׁם בְּמַסְרְקוֹת נִסְרָקִים/ וְשָׁוְא זוֹעֲקִים, / וַאֲנִי פֹּה יוֹשֵׁב בְּחֶסֶד הַשֶּׁמֶשׁ". זהו מוטיב שחוזר גם בשירים אחרים: כאשר בחלקם נשמעת גם ביקורת חריפה כלפי עמיתיו הסופרים שממשיכים בחייהם.
אביגדור המאירי נולד ב - 1886-7, ב- Ódávidházá, קרפטו-רוס – נפטר 3.4.1970 ברמת גן, חתן פרס ישראל (1968), משורר, פרוזאיקן, מחזאי, מתרגם, מסאי, מבקר, פזמונאי. המאירי היה ממניחי היסוד לספרות הארץ-ישראלית ונחשב לאחד מחמשת ראשוני המודרניסטים בשירה העברית בא"י.