Living on the Edge: Mortality and Morality in Zionist Discourse

האם תשרוד ישראל כמדינת העם היהודי? התהייה הקיומית מלווה כצל ארוך את קורות העם היהודי בארץ-ישראל מראשית הציונות ועד ימינו. אף שביקשה לחלץ את העם היהודי מקיום על-פי תהום, נקלעה התנועה הציונית, גם לאחר למעלה ממאה, לחיים על קו-הקץ. איני מבקש לספק מענה כמו-נבואי לשאלה אם תתקיים ישראל כמדינה יהודית בעוד יובל שנים, בעוד מאה, אלא להתחקות דווקא אחר משמעותה של התהייה עצמה, לרדת לעומקו של סימן-השאלה, שנדמה כמרחף תמיד מעל קיומו של העם היהודי וגלגולו הציוני, ולפענח את שלל סימני-הקריאה שהוצעו והוצבו למול אותו סימן-שאלה, ובכך—יותר משהצליחו לפתור או לפטור אותו—הוכיחו את תמידיותו.

הרצאתי, בעקבות ספרי העברי האחרון, מפענחת את הקיום הלאומי "על-פי תהום": מניין מגיעה תפיסת אי-הוודאות של עמים ביחס לקיומם? מדוע וכיצד היא משתנה במרוצת הזמן? כיצד משפיעים החיים על קו-הקץ על אופיה של החברה ועל תוחלתה? אני טוען שאכן "חיים ומוות ביד הלשון", וליתר דיוק "לשון המוסר": עמים החיים על-פי תהום חותרים לרקום רשת-ביטחון שאינה עשויה רק מחבלים של עוצמה אלא מיצירת לגיטימציה לקיומם—הקניית זכות וטעם לזהותם ולהישרדותם. לדידם, לגיטימציה אינה מותרות, ערך מוסף לקיום מובטח, אלא תנאי הכרחי לקיומם. העיסוק המתמיד, היצרי והיצירתי, בזכות הקיום ובטעמו—הוא לוז ספק-הקיום; הוא עדות לעוצמתה של האימה, אך גם ערובה להתמדתה של האומה. זאת ועוד, השיח המוסרי לא רק משקף את התמורות באופיה של האומה, ובדרכי התמודדותה עם האימה, אלא עשוי ללמד גם על אחריתה—לשבט או לחסד. עלייתם ושקיעתם של עמים מתחוללת לא רק בדם ואש אלא גם בשכחה, בבושה, בעוולה ובאשמה.