Rav Uziel’s Approach to Understanding and Implementing Leniency “Rabanan’s Khulah for the Aguna”

בתקופת פועלו של הרב עזיאל כפוסק וכדיין, עם סיומה של שואת אירופה וערב הקמת מדינת ישראל, רבו מאורעות דמים שגרמו לריבוי העגונות בעם ישראל. השואה, מאורעות הדמים בארץ ישראל, וקרבות גוש עציון ומלחמת השחרור עוררו שאלות רבות בנושא עגינות, ורבות מהן הופנו לרב עזיאל. נוסף למקרים הקשורים להתרחשויות ההיסטוריות תלויות התקופה אירעו מקרים שאינם קשורים דווקא למאורעות הזמן, כגון מקרים שונים של טביעה, התאבדות וכד`. גם במקרים כגון אלו עסק הרב עזיאל בתשובותיו.

מעיון בדרכי פסיקתו של הרב עזיאל במקרים שהובאו בפניו וביישומם של עקרונות הפסיקה המקובלים נראה כי בסוגיות רבות נוטה הרב עזיאל לפסוק לחומרא. כך לדוגמא לעתים הוא חושש לדעות מחמירות, אף שמסברא נטה להקל. הוא דוחה נימוקים כגון "שעת הדחק" והפקעת קידושין, שמטרתם לאפשר להכריע לקולא באופן גורף. אמנם לנטייתו לחומרא בפרטי הדינים אין בהכרח נפקות להכרעתו למעשה. כמעט בכל המקרים שדן בהם הרב עזיאל הוא פוסק להתיר את האישה מעיגונה.

בהרצאה נבקש לעמוד על מאפייני פסיקתו של הרב עזיאל בענייני עגונות לאור משנתו ההלכתית ולאור המציאות ההיסטורית שברקע הפסיקה.