Yosef Penso de la Vega of Amsterdam: Play and Meta-Play in the Jewish Baroque

בין יתר כתביו המגוונים של הסופר הדו לשוני יוסף פנסו, יהודי בן למומרים לשעבר מהקהילה היהודית של אמסטרדם במאה ה-17, מצוי קובץ נובלות בספרדית, אותן כתב פנסו בשנות שהותו באיטליה, בשם Rumbos Peligrosos ("נתיבים מסוכנים", 1683). באחת הנובלות מצוי קטע יוצא דופן באורכו ובהרכבו. בקטע זה מספרת הנובלה על דיון סלוני על סוגי משחק בניסיון לבחור משחק שבו יעבירו הנוכחים את הערב. דיון זה, והשיחה המלווה את המשחק שהם מחליטים לבסוף לשחק, הופכים לאלגוריה לנושאים ולהתרחשויות המרכזיות של הנובלה: כיסוי וגילוי של זהויות, אינטריגות, בגידות ונאמנויות. המשחק אינו רק בילוי אלא דרך מעודנת לא רק לשוחח על דברים בעקיפין ובמרומז, לא רק לדון בתסבוכת שבמרכז הנובלה, אלא גם דרך לפתור אותה, קרי כלי יצרני. בתוך ההקשר הבארוקי של יצירתו של פנסו המשחק הוא אלגוריה הן למשחק החברתי, הן לנובלה, והן לתפיסת העולם הבארוקית שהתאטרון עומד במרכזה ושאפשר להסביר אותה גם על ידי הרקע הדתי-חברתי המיוחד שבו צמח פנסו, כבן לקהילת מומרים לשעבר.

קיימת זיקה מעניינת בין פרגמנט זה, אשר במובנים רבים חורג מהמוסכמות הז`אנריות והתקופתיות, לבין תפיסות מודרניות יותר של הקשר בין ספרות למשחק, כדוגמת קבוצת אוליפו בצרפת ובראש בראשונה חקירותיו של נציגה החשוב ביותר ז`ורז` פרק, שאף מיזג בתוך חקירותיו את הספרות כמשחק את שאלת הזהות היהודית שלו. זיקה מעניינת זו בין קטע מנובלה של פנסו לתפיסות משחק מודרניות מחזקת את הטענה בדבר הזיקה והקשרים בין הבארוק כתפיסת עולם וכאסתטיקה ובין הלכי רוח במחציתה השנייה של המאה העשרים, זיקה שבאה לידי ביטוי אצל סופרים דוברי ספרדית אך גם אצל וולטר בנימין ובעקבותיו על ידי שורה של הוגים ניאו-ניטשאניים בצרפת.