Arabic as a Bridge to Judaism: On the German Philological Approach to the Study of Semitic Languages

אחת הסכנות הגדולות במחקר היסטורי היא בחינה של ההיסטוריה דרך מציאות ההווה. כך לדוגמה, במציאות דהיום, כאשר "השדולה למען השפה העברית בכנסת" קוראת להפוך את העברית בלבד לשפה הרשמית במדינה, או כאשר בסקר שנעשה בקרב דוברי עברית (2007) התגלה כי 50% חשים פחד כשהם שומעים ערבית ו-31% חשים שנאה, ניתן לדמיין שקיימת תהום אינהרנטית בין שתי השפות, מעין "משחק סכום אפס" בין עברית לערבית, בין יהודיוּת לבין ערביוּת. אולם בחינה של הגישה הפילולוגית הגרמנית ללימוד השפה הערבית, כפי שבאה לידי ביטוי בתקופת המנדט, בעבודתם של חוקרים, מורים ופדגוגים באוניברסיטה העברית בירושלים, במחלקת החינוך ובמערכת בתי הספר, מעלה תמונה אחרת לחלוטין. כך, מבחינת הגישה של משכילים גרמנים שפעלו בארץ – לרבות ארתור בירם, דוד (הרטוג) צבי בנעט, מרטין פלסנר, ש. ד. גויטיין, מאיר פלסנר, ואחרים – עולה כי הערבית לא רק שנתפסה כשפה קריטית (לפחות כמו העברית) מבחינת השיבה למזרח, אלא גם כשפה שמחברת אל היהדות ואל העבריוּת, כשפה שמגשרת על אלפי שנים ומאפשרת גישה לכתבי הקודש היהודיים, וכשפה שבלעדיה לא ניתן ללמוד עברית ודקדוק עברי. תוך התייחסות לספרי לימוד שיצאו בתקופת המנדט, תעודות ומסמכים ארכיונים, דו"חות והרצאות של מלומדים אלו, אעמוד בהרצאתי על "השוויון בין השפה התנכית לשפה הערבית" (כך, לדוגמה, לפי מרטין פלסנר), על האופציות שאפשרה גישה זו, על מקורותיה ועל הרציונל – ההיסטורי, הדתי, החברתי, האידיאולוגי – שבבסיסה.