"A Single Verse Yields Many Meanings": Midrashim that are Based on Reading Traditions and on Written Traditions

מקובל שהתרבות הלמדנית של חז"ל הייתה אוראלית ויש להניח שאף העיסוק במדרש התרחש לעיתים קרובות בעל פה, למשל: "שאפילו הן מזידין יהו לפניי כשגגה לכך נאמר כי שגגה היא" (ס"ב פסקה קיא, 299). נראה, כפי שמפרש כהנא, שדרשה זו מתעלמת מהטקסט הכתוב, ומבוססת רק על קריאתו של הצירוף "כִּי שְׁגָגָה". כך ניתן להפוך את "כי" לכ"ף הדמיון - "כִּשְׁגָגָה". מאידך, ישנן דרשות, בספרות התנאים ובספרות האמוראים, אשר מתבססות על הטקסט הכתוב. דרשות מסוימות מתייחסות לכתב דהיינו לצורת האותיות, לערכן המספרי או לסימנים גרפיים חריגים ודרשות אחרות מתבססות על הכתיב המקראי למשל: "פר עבודת כוכבים קודם לשעיר עבודת כוכבים... חטאת עבודת כוכבים חסירא אל"ף `לחטת כתיב`" (בבלי הוריות יג ע"א).

דואליות זו ניכרת מאוד ביחס המדרשי לשי"ן שמאלית. ישנן דרשות שבהן מתעלמים מן הכתיב ודורשים על פי השמיעה, וכך שי"ן שמאלית הופכת לסמ"ך, למשל: "ושבעת זו שתיה" (בבלי ברכות מט ע"ב). הקשר שבין "שבעת" לשתייה מבוסס, כנראה, על זיהוי בין "שבעת" ל"סבאת". מנגד, ישנן דרשות אשר מבוססות דווקא על הנוסח הכתוב ומתעלמות ממסורת הקריאה. "וירא יעקב כי יש שבר אשרי שאל יעקב בעזרו" (בר"ר צא א, 1108). המילה "שׁבר" נקראת כאילו היא "שׂבר", "תקווה". כמו כן, מצויות דרשות המשכינות שלום בין שני הסוגים המנוגדים ומתייחסות הן לנוסח הכתוב הן למסורת הקריאה, ומוצאות פער מדומה בין הכתיב באמצעות הגרפמה "ש" לבין הקרי בסמ"ך

תופעה דרשנית זו עשויה ללמד על התייחסות כפולה של חז"ל אל המקרא ככולל שני ערוצים לגיטימיים ובעלי תוקף אשר מתקיימים בו זמנית זה לצד זה: ערוץ גרפי (כתב וכתיב) וערוץ פונטי (מסורת קריאה).