Same Sex Relationship: Between Male Homosexual Intercourse (Mishkav Zachar) and Homosexuality: Contemporary Halakhic Developments

בויארין וסטלו סבורים כי תרבות חז"ל, על איסוריה הברורים על משכב זכר והצידוד בנישואים ופריון, לא הייתה תרבות "הטרוסקסואלית" (ולפיכך לא הומופובית), מפני ש"הטרוסקסואליות" עדיין לא הומצאה. חכמי התלמוד לדעתם לא החשיבו משיכה מינית לגברים כמשיכה יוצאת מן הכלל ואין שום ראייה לכך שחז"ל הגדירו אנשים בהתאם לאובייקט התשוקה המינית שלהם. בויארין סבור שהטרוסקסואליות היא מוסד ייחודי של התרבות האמריקאית-אירופית העכשווית ומה שמגדיר אותה הוא לאו דווקא הטאבו על מעשים חד מיניים, אלא רק ההנחה שהתשוקה החד-מינית אינה נורמלית. הנחה זו היא שמייצרת סוג אחר של בני אדם על ידי כך שמסווגת אותם בקטגוריה נפרדת. אין פירושו של דבר שההתייחסויות הקודמות למי שעבר על איסור משכב זכר הייתה פחות שלילית, אבל לייצור של הטרוסקסואל כיצור אנושי "נורמלי" יש השפעה עוצמתית על היחס כלפי ה"לא נורמליים". במובן זה יש קשר הכרחי בין הטרוסקסואליות והומופוביה כאשר ההטרוסקסואליות היא תנאי הכרחי לה.

בהרצאה זו, בעקבות בויארין וסטלו, אבקש לבדוק האם טענתם לגבי חז"ל, נכונה גם לגבי ההלכה העכשווית. כיצד פוסקים בני זמננו, הן באורתודוכסיה והן בתנועה הקונסרבטיבית מבינים את התופעה של "הומוסקסואליות" (גברית) – האם מדובר בזהות גברית "אחרת" או "נורמלית"? האם זהו טבע בלתי נשלט או שניתן להתגבר עליו? האם הדגש מושם על איסור "משכב זכר" או על עצם הנטייה (הזהות) ההומוסקסואלית? ומתוך כך, איזה מושג של "גבריות" מכונן באמצעות העמדות ההלכתיות בסוגיה זו? תשובות שונות לשאלות אלה מדגימות כיצד התקשרות זוגית חד-מינית עשויה להתאפשר בסייגים שונים (או כמובן להידחות על הסף), אל מול האיסור של "משכב זכר".