On the Development of the Tamudic Terms "heikchi damei" and "lo tzrikcha" and its Implications

מבין מונחי הבבלי יש המיוחסים בעקביות לאמוראים (כגון: מתקיף לה, מתניתין נמי דיקא), ואחרים - המיוחסים לסתם התלמוד ("איני? והא...", "מאי בינייהו"). קבוצה אחרת וגדולה של מונחים מיוחסת לסירוגין הן לאמוראים והן לסתמות ("אדרבה", "אי הכי", "דיקא נמי דקתני", "הכי נמי מסתברא").

חקר שיטתי של כל מונח, לכל אורך היקרויותיו בבבלי מגלה, כידוע, שלעיתים, במעבר מייחוסו לאמוראים אל זה של סתם התלמוד, השתנו או התרחבו הוראתו ו/או שימושו של המונח. במחקרינו חשפנו דוגמאות רבות לכך (כגון: "כלומר", "פשיטא"), והצענו את השלכותיהן למחקר התלמודי.

בהרצאתנו יורחב המחקר בכיוון זה, ויוצעו ממצאינו בנוגע לשני מונחים שמקובל לראותם כסתמיים: "היכי דמי" ו"לא צריכא". הבעיה: כיצד יש להתייחס למקרים המועטים, שבהם אמוראים נראים כעושים שימוש בשני מונחים סתמיים אלו, כגון:

[1] היכי דמי: בעי רבי זירא... אמר רב נחמן [בר יצחק. כצ"ל]: תא שמע: במה דברים אמורים...

היכי דמי? אי נימא כדקתני, פשיטא!... אלא לאו (כצ"ל) [ב]ש..." (ב"מ ו ע"א).

[2] לא צריכא: ההוא תורא... אתא לקמיה דרבא, אמר להו: זילו... אמרו ליה [רבנן לרבא. כצ"ל]: והא מר הוא דאמר: כל הנישום...! אמר להו (=רבא): לא צריכא דאי תפס (ב"ק פד ע"א).

לפתרון בעיות מעין אלו, נפוצות במחקר ההשערות שהמונחים הללו שורבבו על ידי הסתמא לתוך דבריהם וטיעוניהם של האמוראים; או לחילופין, שהטיעון האמוראי כולו – שאופיו שקלא וטריא - נתנסח בידי הסתמאים (אחד הקשיים: האם אפוא העיקר (=הראייה) חסר היה מטיעונו של האמורא, עד שבאו הסתמאים והשלימוהו?).

כדרכנו, נציע פתרון באמצעות הבחנה מהותית בין השימוש האמוראי לשימוש הסתמי בשני מונחים אלו, בצירוף שיקולים אחרים, ונעמוד על ההשלכות לשאלות חקר המונחים ורבדי הסוגיה.