Hagar and Sarah in Galatians 4: Allegory, Midrash, Politics

בפרק הרביעי של האיגרת אל הגלטים, פאולוס מפרש מחדש את הגניאולוגיה של אברהם. בפירושו המפורסם, הוא מהפך את ייחוסם של צאצי הגר (כלשונו ״בני השפחה״) וצאצי שרה (״בני ההבטחה״). לפי קריאה אפשרית של הגלטים: לפי פאולוס ישראל הם ״צאצי הגר״ ואילו הגויים המאמינים במשיח הם ״צאצי ההבטחה״. פאולוס ממסגר את המהלך הפרשני כ״אלגוריה״, הפעם היחידה שבה הוא משתמש במונח. גלטים ד הוא אחד הפירושים הנועזים ביותר של פאולוס למקרא, הן מבחינה פוליטית - בכך שהוא מאפשר לו להגדיר מחדש את גבולותיה של קהילת המאמינים, מבלי לוותר על מיתוס היוחסין, והן מבחינה טקסטואלית - בכך שהוא קורא את המקרא באופן נועז כנגד מובנו המקובל.

בהרצאתי אבקש לשאול: מהו המנגון הפרשני שבאמצעותו מייצר פאולוס את המשמעות החדשה לשושלתו של אברהם? כלומר, בהקשר הפאוליני, מהי אלגוריה? ובנוסף, באיזה יחסים עומדת האלגוריה של פאולוס עם דרכי פרשנות-מקרא המוכרות לנו מן התקופה? שאלה זו נוגעת בטענה שהושמעה במחקר (בייחוד על ידי דניאל בויארין, פאולוס; אך במידה רבה גם על ידי מנחם קיסטר, אלגוריה ועל ידי אורבך, חז״ל) לפיה יש מתח הרמנויטי עקרוני, עד כדי פיצול מחנאי, אופוזיציוני, עקרוני בין אלגוריה לבין מדרש.

בהרצאתי אני מבקשת לשוב לשאלה הזו ולהציג מחדש את תולדות האלגוריה בספרות היהודית ולחשוב דרכה את דרכי האלגוריה של פאולוס. במיפוי מחדש אעסוק באלגוריה במקרא, בספרות היהודית באלכסנדריה, בדרשותיהם של ״דורשי רשומות״ ובמדרשי התנאים באופן כללי. אבקש להראות, שבניגוד לדעת רוב החוקרים, פאולוס קרוב יותר למדרש מאשר לפירושים האלגוריים האלכסנדרוניים, ואעסוק בהשתמעויות הפוליטיות והאידאולוגיות של קרבה זו.