בספרי Un grito en el silencio: La poesía sobre el Holocausto en lengua sefardí – studio y antología שראה אור בברצלונה בשנת 2008 הבאתי קורפוס ראשוני וגדול של שירים שנכתבו בלאדינו ושהייתה בהם תגובה פואטית, בלתי מוכרת, לנושא השואה ולחוויה היהודית-הספרדית שבעקבותיה. בשנים האחרונות אנו עדים לתופעה יוצאת דופן – את מקומם של ניצולי השואה דוברי הלאדינו תופסים, מה שאגדיר בהרצאה בשם `סוכני תרבות`, כאלה שלא בהכרח חוו על בשרם את האירועים והמאורעות, אבל הם מבקשים להיות פה לאלה שכבר אינם עמנו, לאלה שסיפורם לא יושמע עוד. הם בוחרים להעמיד כתיבה – בלאדינו – על נושא השואה. מה פשר התופעה הזאת? מדוע בוחרים כותבים מסוימים להעמיד שירה בלאדינו, ועל נושא השואה? מה עומד מאחורי הצורך הזה? מדוע הם בוחרים בכתיבה האמנותית? או כפי ששאל זאת א` רוזנפלד בספרו The End of the Holocaust שראה אור בשנת 2011 מדוע הם "מקרבנים את עצמם"?
בהרצאתי אנסה לבחון את כתיבתו של יעקב נחמיאס, ששירתו לא נכללה בספרי המוזכר לעיל. אטען שיש בשירתו משום ניסיון להגביר את הקולות הפואטיים בלאדינו על נושא השואה, תוך הפיכת הכותב לקורבן של השואה. נחמיאס אינו משורר במובן המובהק של המילה, והכתיבה עבורו נושאת אופי של שליחות. ההרצאה תתמקד בספר מקיף פרי עטו ובו שירים רבים על נושא השואה בלאדינו. אעשה ניסיון לבחון בחינה ז`אנרית ופואטית את שירתו, תוך עמידה על ייחודה ועל השתייכותה לגל הכותבים שנדון בספרי משנת 2008.
הרצאה במושב מובנה.