“Our War for Bread”: Violence in “Bread! Work! Housing!” Protests during the Formative Years of Israel

הקמתה של מדינת ישראל לוותה בקשיים כלכליים רבים. אחרי מלחמת השחרור מצאו את עצמם חיילים רבים מחוסרי עבודה. העלייה ההמונית מתחה את גבולות יכולותיה הכלכליות של המדינה. המשבר הכלכלי שפרץ בסוכנות ב-1951 החריף את המצב. אזרחים, בהם עולים רבים, הפגינו מול משרדי ממשלה וסוכנות. דרישותיהם העיקריות התבטאו בסיסמה ״לחם! עבודה! שיכון!״, דרכן ביטאו המפגינים את מצוקותיהם הפרטיות ותבעו מסוכני המדינה לפתור אותן. חלק ניכר מן ההפגנות הללו זלג אל תוך מבני ציבור. בתוכם התפתחו מקרי אלימות בין המוחים ובין הפקידים שעבדו במקום. האלימות שהופעלה על הפקידים לא עולה תואמת את הדגם הסוציולוגי של ׳אלימות קולקטיבית׳ המיוחסת למחאות אלימות. במקרים האלו נעשה שימוש באלימות ׳ביתית׳ יותר, אישית יותר, כזו המתאימה לתיאור דפוסים של אלימות בין בני משפחה או מכרים.

עיקרה של הרצאה זו יהיה התחקות אחר טקטיקות המחאה ואחר דינמיקות אלימות בהפגנות ״לחם! עבודה!״ בשנות השיא של העלייה הגדולה (1951-1948). אבקש להציג מקרים אלימים כהתגלמות של התנגשות בין תפיסות שונות של הקטגוריות ׳פרטי׳ ו׳ציבורי׳. על אף שהקשיים הכלכליים, ובתוך כך מחאות ״לחם! עבודה!״, שליוו את שנות הראשית של המשק הישראלי זכו לדיונים בספרות המחקר, מאפייניהן האלימים של המחאות תוארו כפועל יוצא של תסכול וייאוש, או של התערבות מפלגתית במחאות וכמעט לא זכו להתעמקות כאירועים אזרחיים ולא נדונו או נותחו כפרקטיקה אזרחית. בהרצאה זו אבקש לטעון שהאלימות שנקטו המפגינים כנגד סוכני המדינה, התבססה על דינמיקות אלימות שונות שהביאו מביתם אל המרחב הציבורי. בכך ערערו את הקטגוריות המבחינות בין הפרטיועיצבו מחדש את ההבטים המרחביים של תרבות ההפגנות ושל פוליטיקת המחאה בהמשך העשור.