על תקיפותו של הכלל הפרשני "אין מקרא יוצא מידי פשוטו" בענייני הלכה, לאור השגת הראב"ד על הרמב"ם בדין גנב במחתרת.

אף שדברי התורה בדין גנב במחתרת "אם זרחה השמש עליו דמים לו" (שמות כב 2) כוונתם לפי פשוטם, שאם נמצא הגנב, ביום – דמים לו, ההורגו חייב, פוסק הרמב"ם במ"ת (הלכות גניבה ט,ז), בעקבות חז"ל (מכילתא דנזיקין פרשה יג; סנהדרין עב,א): "הבא במחתרת בין ביום בין בלילה אין לו דמים". על כך משיג הראב"ד, שאין מקרא יוצא מידי פשוטו, וקובע נחרצות שההורגו ביום חייב. בהרצאתנו נבקש לברר באיזו מידה בא לידי ביטוי בהשגתו זו של הראב"ד על הרמב"ם שינוי מגישתם של פרשני ימי הביניים הקלאסיים בדבר מעמדו של הכלל "אין מקרא יוצא מידי פשוטו".

נסקור בקצרה את גישתם של הפרשנים בשעה שהפשט עומד מול המדרש בכלל, וביתר אריכות בשעה שהפשט עומד מול מדרש ההלכה, ובמיוחד כשהפשט לכאורה מנוגד להלכה. אמנם נושא זה נדון, כצפוי, רבות על ידי חכמי וחוקרי הפרשנות היהודית לדורותיהם (לדוגמא מאמרו המסכם של משה ארנד "פשוטו של מקרא ומדרש ההלכה" [נדפס בעיוני מקרא ופרשנות" כרך ח ובאסופת מאמריו], אולם מקום הותירו לנו חכמים להוסיף על הנושא הנדון.