On the road to Enlightenment and Modernization: Itta Yelin, Daughter of Yechiel Michel Pines

יחיאל מיכל פינס היה סופר ועסקן, תלמיד חכם ומשכיל, מחוייב להלכה, אך קשוב לצרכי החיים, מקורב לתנועה הציונית, אך גם מסוייג ממנה. נודע במתינות ובפתיחות ועם זאת במחוייבות לעקרונותיו.

עם מותו, הופיעו מעל דפי העיתונות העברית הספדים ומודעות אבל, שמנו את הישגיו כלמדן, סופר, מחיה השפה העברית ומחדש הישוב. עם זאת, בצד דברי ההערכה והשבח, נשמעה תחושת החמצה. פינס נתפס כמי שלא הגשים את התקוות שתלו בו, ולא מימש פוטנציאל שהיה טמון בו.

הדיון בהספדים כסוגה ספרותית מעלה שאלות מתודולוגיות: מי קהל היעד שלהם? מי עומד במרכזם? מה הציפיות מהם? ההספדים יכולים ללמד לא רק על הנפטר, אלא גם על החיים, לא רק על הדובר, אלא גם על המאזינים ועל מערכת היחסים ביניהם.

הספדים נישאים בזמן ובמרחב לימינליים - שלב מעבר בין החיים למוות ובין היצירה לחדלון. השלב הלימינלי, מאופיין בטשטוש ובחוסר-בהירות. זהו מצב בו הנפטר נוכח ונעדר בו זמנית. הוא אינו חי ופועל, אך גם לא נחלת העבר. דברים שנאמרים בשעה זו מהווים סיכום של מפעל חיים, אך ללא פרספקטיבה.

דרכו המתונה של פינס והמצאותו בין העולמות, תכונות שהציבו אותו כגשר בין ישן לחדש, נתפסו עם מותו כנקודת התרפה שלו. המתינות נתפסה כסימפטום לחששנות וההרמוניה - כמשתקת. פינס נתפס כמי שלא העז, ולפיכך כמי שלא הטביע את חותמו כמנהיג.

בהרצאה זו אבקש לברר מה היו הצפיות שתלו בו חוגים שונים בציבור ומה היתה ההחמצה עליה הצביעו.

הבנת ההיבטים השונים של ההחמצה תוכל לסייע לא רק לשחזור דמותו של פינס, אלא לנסיון לפענוח החזון של הדור שחיפש לחדש וגם להמשיך, להעיז וגם לשמר, שהביט קדימה, אך לא התנתק מן העבר.