במחקר ספר יחזקאל מקובלת הגישה שיחסו של יחזקאל כלפי יהויכין מלך יהודה הגולה היה חיובי, ושיחזקאל קיווה כי ישוב בעתיד להנהיג את ישראל. בהרצאתי אנסה להעמיד מוסכמה זו למבחן.
בחלקה הראשון של ההרצאה אציג ניתוח של נבואת הנשרים והארז ביחזקאל יז ואטען כי בניגוד לפרשנות המקובלת, היא אינה צופה ליהויכין עתיד חיובי: יהויכין מתואר כארז שנעקר ממקומו כליל, על נופו ושורשיו, והובל לבבל על מנת לייבשו שם ולא על מנת לגדלו ולטפחו. אף בעתיד, יהויכין עצמו לא ישוב להנהיג את ישראל אלא מישהו אחר מצאצאיו.
חלקה השני של ההרצאה יציג ניתוח של נבואת הלביאה והכפירים ביחזקאל יט, ויראה כי אף כאן, בניגוד למקובל במחקר, הכפיר השני המוזכר בנבואה הוא דימוי ליהויכין. יחזקאל תיאר את המלך הגולה כשופך דמים וכגורם רעה לבני עמו, וניבא כי קולו לא ישוב להישמע בהרי ישראל.
ממצאים אלה עולים בקנה אחד עם הנבואה לרועים ביחזקאל לד שבה יחזקאל התייחס אל כל מלכי ישראל בעבר, לרבות יהויכין, באופן שלילי. הוא ראה בהם אחראיים עיקריים לחורבן ולגלות וצפה כי יושבתו מתפקידם ולא ישמשו עוד כרועים.
בחלקה האחרון של ההרצאה אתמודד עם השאלה מדוע יחסו של יחזקאל ליהויכין היה כה שלילי, בפרט לאור העובדה שיהויכין הספיק למלוך שלושה חודשים בלבד ושהיה ניתן לצפות שיחזקאל שהיה גולה בעצמו יגלה מידת מה של הזדהות עם המלך שחלק עמו גורל דומה. כתשובה אציע כי האופן שיחזקאל תפס בו את הגלות ותפקידה, כמו גם ההבדלים המשמעותיים בתנאי חייהם של יהויכין מחד וגולי יהודה על נהר כבר מאידך, הם שהובילו ליחס השלילי כלפי יהויכין ולקביעה כי לא ישוב להנהיג את ישראל בעתיד.