התלמוד הבבלי הוא ללא כל ספק היצירה הנלמדת והמשפיעה ביותר על התפתחות התרבות היהודית באלף השנים האחרונות. בשל חשיבותו מרבים פרשנים מסורתיים וחוקרות וחוקרים אקדמיים, להתייחס אל התלמוד (במוצהר ושלא במוצהר) כאל היצירה המכוננת את עולמם הרוחני.
בהרצאה אציג ואבחן באופן ביקורתי שתי הנחות יסוד ביחס לתלמוד הבבלי; האחת - חכמי התלמוד שאפו (ובמידה מסוימת גם הצליחו) להשפיע על חיי הקהילות היהודיות בנות זמנם. והשנייה - חכמי התלמוד בעצמם היו מחויבים לעולם ההלכתי אותו הם יצרו.
הפרכת הטענה השנייה, בדבר מחויבותם של חכמי התלמוד עצמם להלכות שהם הורו, מעוררת שאלות ואף ביקורת על חוסר העקביות של חכמים אלה.
התרבות המסורתיות, כפי שהיא מוגדרת על ידי מ. בוזגלו (הגם שהוא מתייחס למאות השנים האחרונות) תשמש פריזמה להבנת עולמם הרוחני של חכמי התלמוד בסוגיה זו של הפער בין הלכה למעשה.
החתירה המוצגת תחת שתי הנחות היסוד, מצביעה על גשר חדש בין העולם הליבראלי לעולם התלמוד ועל היכולת של יהודיות ויהודים ליבראליים להציג את הליבראליות כפרוייקט מסורתי ולא רק כפרויקט המאיים על עולם המסורת.