The Ups and Downs of Religious Zealotry: Shomrei Emunim and its Offshoots as a Case Study

חבורת `שומרי אמונים` נוסדה בשנות העשרים של המאה העשרים בהונגריה ובירושלים בידי ר` אהרן (אהרל`ה) ראטה (קרי: רוט; 1894—1947) כקבוצה קטנה ומתבדלת שעיקר מעייניה נתונים לטיפוח עבודת ה` של הפרט ושל הקהילה. היא התיימרה להחיות את רוח החסידות של הבעש"ט במיוחד בכל הנוגע לתפילה `ביגיעות`, להחמרה בענייני צניעות ולסולידריות קהילתית הדוקה. ר` אהרל`ה התנגד לציונות ולמודרנה, אך ענין זה תפס מקום שולי בחייו ובהנהגתו. לימים הפכה החבורה לחסידות, ולאחר מות המייסד התפצלה לשתיים: חסידות שומרי אמונים הקטנה, שמרכזה עבר לבני ברק, וחסידות תולדות אהרן, שמרכזה נותר בירושלים. בראשה של זו האחרונה עמד ר` אברהם יצחק קאהן (1914—1996), חתנו של ר` אהרל`ה ותלמיד לשעבר בישיבת סאטמר. אדמו"ר זה העמיד את הקנאות במרכז הווייתה של החסידות, אם כי ביקש להעניק לה צביון `מבוקר`. מנגד, ואולי כתגובה, בחסידות שומרי אמונים הבני-ברקית התפתחה כעין אידיאולוגיה אנטי-קנאית. אחרי פטירתו של ר` אברהם יצחק התפצלה תולדות אהרן לשתי חסידויות עיקריות (ועוד כמה קטנות יותר): האחת, ששמרה על השם תולדות אהרן, נתפסה כקנאית, ואילו השנייה, שנקראה תולדות אברהם יצחק, נחשבה למתונה. עם השנים הסתבר ששתיהן גילו קו אידיאולוגי דומה, שאפשר לאפיינו באופן פרדוקסלי כקנאי-מאופק.

ההרצאה תבחן את חסידות שומרי אמונים ושלוחותיה כמקרה מבחן, ותבקש לנתח באמצעותה את הגורמים הפועלים בדינמיקה של הקנאות החסידית: אישיותו של האדמו"ר ורקעו; מעגליה השונים של הסביבה החיצונית; והאיזון המתהווה עם הזמן בין רצונה של הקבוצה לבדל עצמה מקבוצות מתחרות באמצעות הליכה לקצוות (מגמה `צנטריפוגלית`) ובין רצונה להרחיב את מעגל השפעתה באמצעות התקרבות אל המרכז (מגמה `צנטריפטלית`).