All-Text or No-Text! A Dissection of the Boundaries of the Category “Worthy of Interpretation” in Three Talmudic Stories

ההרצאה תעסוק בכמה מעשי חכמים מן התלמוד. המשותף למעשים אלה הן סיטואציות בהן מורחב תחום "הראוי להידרש". בביטוי זה כוונתנו שהדרשן, חכם מחכמי ישראל, לומד במהלך הסיפור כי מעבר לפסוקי המקרא ניתן להכיל את טכניקת המדרש על תחומי חיים נוספים.

סיפורים אלה יזוהו בביטוי החוזר "אמר שמע מיניה". הביטוי מופיע פעמים אחדות בתלמוד בדרך כלל במשמעות של "אמר, הביע (גיבור הסיפור) את העובדה שהבין דבר מתוך דבר, ולאור רמז שנרמז לו הבין דבר מה אודות המציאות". בדברינו נטען שמשמעות הביטוי היא פעולת פענוח של דבר מה סמלי, תמוה או חריג- דבר מה הראוי למאמץ הפענוח לדעת המפענח. משמעות זו גלומה בביטוי עצמו: "הדובר טוען בדבריו כי לפניו דבר מה הנושא משמעות נוספת מעבר לו עצמו". המציאות הופכת לטקסט המשקף דבר מה נסתר, סמוי או רמוז.

בסיפורים שידונו מפרש גיבור הסיפור את פרט המציאות בו נתקל, כרמז המלמד על המציאות כולה. הסיפורים ניתנים להקרא כשיח על יכולות האדם, חובתו, הצורך שלו, לפענח את המציאות. אופני התבוננות של האדם במציאות- וזיהוי החריג הראוי לפענוח בכך נעשה מעשה של קישור והרחבה, ולמעשה מדרש ויצירה.

בדברינו נדון בסיפורי התלמוד בהם מופיע הביטוי וננסה לדייק את משמעותו מתוך הקשריו. המדובר בשלושה סיפורים בהם מופיע הביטוי "אמר שמע מינה", ומבטא בכל אחד מהם תהליך של חשיבה פרשנית, פענוח סימנים מוסווים, הסקת מסקנות. בכל אחד מן הסיפורים מזהה גיבור הסיפור אירועים או מעשים (אובייקטים במציאות) הראויים לתשומת לב פרשנית.