רקע: עם התקדמות הרפואה , כיום, שורדים ממחלת הסרטן כ- 80% מכלל הילדים עם מחלות סרטן. מצד שני, כ- 20% מילדים אלה ימותו ממחלתם. הטיפולים הניתנים בסוף החיים לילדים עם מחלות סרטן הם קשים, מלווים בתופעות לוואי ובעלי לחץ פסיכולוגי כבד למטופלים ולמשפחותיהם.
מטרת המחקר: לבחון את עמדות הרופאים והאחיות לפעולות הנעשות בילדים חולי הסרטן שהם בסוף החיים כגון: TPN, חיבור למוניטור, זונדה ובדיקות דם.
שיטות המחקר: המחקר נעשה ע"פ תוצאות ניתוח סטטיסטי של תשובות לשאלון שהועבר לרופאים ולאחיות באמצעות לינק ומייל אותו הם החזירו בצורה אנונימית חזרה. סה"כ נכללו למחקר 41 רופאים ו-42 אחיות ממחלקות אונקולוגית ילדים ברחבי הארץ. בין הרופאים הייתה חלוקה שווה מבחינה מגדרית. לעומת זאת, במחקר השתתפו הרבה יותר אחיות מאחים (P<0.0001).
השאלון כלל פרטים דמוגרפיים, שאלות בנוגע לטיפול בילד הנוטה למות ותפיסת הרופאים והאחיות על סיום החיים של המטופל.
תוצאות: יותר רופאים מאחיות מעריכים את עצמם כמסוגלים להתמודד עם בעיות תקשורת בין המטפל למטופל ובין המטפל והורי הילד או בין חברי סגל האחרים במצבי קונפליקט.
יותר רופאים מאחיות משתתפים בשיחות עם המטופלים ומשפחותהם, דנים ומקשיבים למטופלים ומשפחותיהם על רצונם להשתתף בהחלטות הנוגעות לסוף החיים.
לא נמצאו הבדלים בנוגע לשאלות על המתת חסד, סדציה פליאטיבית, טיפול בכאב.
מסקנות: קיים פער בין רופאים ואחים בחלק משאלות שנוגעות בנושא של קבלת החלטות ותיקשורת בסוף החיים באונקולוגיה ילדים. הסיבה לכך לא ברורה לגמרי אך יתכן שקשורה להבדלי הסכלה במוסדות חינוך רפואיות.
