Varied Forms of Tribute to the Deceased within the Framework of the Kibbutz Movement: 1910-1948

החברה הקיבוצית ידעה מתים רבים בעשורים הראשונים לקיומה. רובם של מקרי מוות אלו לא היו טבעיים ונקשרו לנסיבות של אסון: התאבדויות, מחלות, תאונות שונות ונפילת קרבן על מזבח המולדת. הנפטרים הרבים שבחלקם הגדול היו צעירים בשנים, הותירו חלל עמוק ועצב גדול בקרב הנותרים.

מייסדי הקבוצות הראשונות בראשית המאה העשרים, עלו לארץ בעליות השנייה והשלישית והיו ברובם צעירים, רווקים, מנותקים מדת ומסורת ובעלי השקפת עולם סוציאליסטית. רצונם היה ליצור חברה ייחודית, ראשונית, המבוססת על אדם עברי, ארצישראלי, המחובר לטבע ולעבודת האדמה ושוויון מוחלט קיים בינו לבין חבריו, המקיימים ביניהם קשרי משפחה לאו דווקא על בסיס קשרי דם. הקבוצות השונות שקמו במחצית הראשונה של המאה העשרים, לא רצו לתת דעתם למוות, אולם המוות לא נתן שיתעלמו ממנו, והעולים הצעירים התמודדו עם קשיי האובדן לעיתים תכופות.

בהרצאתי אבקש לבחון את היסודות הקולקטיביים בתנועה הקיבוצית הכללית (הלא דתית), שהתגבשו במחצית הראשונה של המאה העשרים, דרך עדשת המוות. באמצעות בחינת תרבות האבל והזכרון שהונהגו בקיבוצים בעשורים הראשונים לייסודם יתחדדו היבטים כגון: קידוש העבודה, ערך השוויון, הסתפקות במועט, היחס לדת ולמסורת ויחסי מגדר חדשים. הללו באים לידי ביטוי ביחס למוות, בתגובה אליו ובעיצוב דפוסי ההנצחה והאבל בחברה הקיבוצית. במידה רבה הללו משקפים את תרבותו הייחודית של הקיבוץ ומדגישים את מרכזיותו בגיבוש מסורות חדשות השזורות בתרבות החברתית-ישראלית בכללותה עד היום.