החל מהמאה ה-12 כל החכמים שעסקו בנוסח המקרא תיארו את נוסח בן אשר כנוסח הסמכותי והמקובל. גם הרמב"ם כתב: "וספר שסמכנו עליו בדברים אלו הוא הספר הידוע במצרים [...] שהגיהו בן אשר ודקדק בו שנים הרבה". בני תימן האדוקים במשנת הרמב"ם ראו גם הם בנוסח בן אשר נוסח מופת. יתרה מכך, בעקבות דברי הרמב"ם הם זנחו את המסורת הבבלית ועברו למסורת שבה החזיק בן אשר: המסורת הטברנית.
מסורת שנזכרה על ידי חכמי תימן, ובהמשך על ידי חוקרים שונים, טוענת שנוסח התורה התימני הנכתב בספרי התורה ובספרי המקרא הקדומים של התורה – הנקראים בשם "תיגאן", הועתק ישירות מספר התורה שכתב הרמב"ם לעצמו. יחד עם זאת מלומדים קשרו את ספרי ה"תיגאן" עם מסורת בן אשר מכוח ההערה בקולופונים שלהם: "הכל על תיקון הספר שהיה במצרים, שהגיהו בן אשר ודקדק בו שנים רבות כמו שהעתיקו".
הרצאתי תעמוד על ראשיתה של המסורת הזאת, תבחן את מקורותיה הקדומים ותנסה לכלכל אותה עם ההערה הכתובה בסופי התיגאן. הדיון יוכיח כי המסורת בטעות יסודה ויראה כי ההערה הנ"ל לא הובנה כראוי.
מסקנתנו היא שנוסח התורה התימני מיוסד על נוסח טַבְרָני מדויק שהגיע לתימן. אולם סופרי תימן לא קיבלו את הנוסח כמו שהוא אלא הוסיפו להגיהו ולזקקו על פי דברי הרמב"ם ב"משנה תורה" ועל פי שאלות ששאלו את צאצאיו של הרמב"ם שהחזיקו בספר התורה של הרמב"ם. בדרך זו קירבו בני תימן את הנוסח שלהם לנוסח ספר התורה שכתב הרמב"ם ולנוסח כתר בן אשר (שהיה המקור של הרמב"ם) מבלי שהעתיקו מהם במישרין.