The Study of Ancient Jewish History: From the History of Judaism to the History of Jews and Back Again

כפי שמדגימה כותרת ספרו הגדול של יוסט, Geschichte des judenthums und seiner Sekten, ראשוני העוסקים בתולדות ישראל בעת העתיקה התמקדו בחקר היהדות, וזאת בליווי שתי הנחות: תולדות היהדות הן תולדות היהודים כי יהודים חיים לפי יהדות ומוגדרים על פיה; והיתה יהדות אחת ושונוּת אצל היהודים התבטאה אפוא רק ב"כיתותיה". התמקדות זו והנחותיה, לרבות העניין הרב בכיתתיות יהודית בעת העתיקה, נבעו באופן טבעי מנסיבות היהודים כבני דת וגם מן העובדה, שרוב העוסקים במקצוע זה עשו כן מתוך עניין דתי נוצרי. לצד שתי הנחות אלה הייתה מקובלת, עד לעשרות השנים האחרונות, ההנחה המתודית שיש הבחנה ברורה בין חיבורים היסטוריים וספרות יפה, ולכן אפשר לסמוך על הראשונה כעדות ל"מה שבאמת אירע" אלא אם כן יוכח אחרת: אם רק נדע, בעזרת הפלילולוגיה, מה כתוב במקורות ההיסטוריים העתיקים, גם נדע מה אירע. מאז השתנה הכול. בשל סיבות שונות, מקצתן מקצועיות (כגון הוספת מידע ארכאולוגי או הרחבת המקורות הכתובים העומדים לרשותנו) ומקצתן שהזמן גרמן (כגון הדגש הציוני על הלאום במקום הדת), אין מניחים כבר שתולדות היהודים הם תולדות היהדות, או שהייתה יהדות אחת, או שספר היסטורי משקף קודם כל את מה שאירע ולא את רוח מחברו. לתמורות אלה השלכות רבות, ובעיקר: הן מביאות לוויתור על רזולוציה בשחזור המאורעות העתיקים וכנגדו, במעין חזרה לימים הראשונים, להרחבה בנושאים הרעיוניים שניתן לעקוב אחרי תולדותיהם