On Games and Seriousness: Libyan-Jewish Children’s Activities during WWII and the Holocaust

בחינתי את תמונת זיכרון הילדות העלומה של קהילת יהודי לוב בתקופת המלחמה והשואה בין השנים 1945-1938, מתבססת על עשרות ראיונות שערכתי משנת 2009 עם ניצולי שואה, גברים ונשים מהקהילה, שסיפרו על ילדותם בתקופת שהותם במחנות ובמעצר בלוב ובאירופה. תמונת זיכרון הילדות נבחנת מתוך התבססות על תחום התיעוד שבעל פה ומתגבשת מתוך מבט בשני מישורים בו זמנית, האחד מתייחס אל האני הבוגר המביט לעבר זיכרונותיו, אל האני הילדי שלו; ואילו המישור השני מתמקד בסיפור האישי שמצוי בתוך רשתות של משמעויות, כלומר בקרב מנעד רחב של ידע ושל אינטראקציות חברתיות-תרבותיות-פוליטיות שמעצבות ומבנות אותו.

בהרצאתי אתמקד בתיאור משחקיהם של ילדי הקהילה בתקופת המלחמה והשואה, בהתבססות על ההנחה כי אחרי הכל פעולת המשחק, כמו שאר ההתנסויות האנושיות, מאפשרת - מעבר לרישומה של תמונת הילדות - גם את הלמידה של תמונת הזיכרון הנרחבת, המשקפת את הסביבה ואת המצבים האנושיים שהקיפו את הילדים בתקופת השואה. ניצולי הקהילה שחוו את ילדותם בצל השואה והמלחמה ונחשפו לתנאי הרעב, המוות והפחד מפני הלא ידוע, נאלצו להתמודד עם הקשיים לבדם, בשל העובדה כי הוריהם לא יכלו לספק את צורכיהם ולדאוג לביטחונם כבעבר. פעילות של משחק, דמיון ויצירה עליהם אצביע בהרצאה היו חיוניים עבור הישרדותם.