נהוג לחלק את ההיסטוריה של ההיסטוריוגרפיה היהודית המודרינית מאז תחילתה סביב 1820 לשלוש תקופות, המאופיינות על פי מגמתן: התקופה הנקראת "המתבוללת", ההיסטוריוגרפיה שאיפיינה את המאה ה-19 ותחילת המאה ה-20, הנקראת "ציונית", והתקופה החדש, מאז שנות ה-80 של המאה ה-20, המתאפיינת בנטישת המגמות הפוליטיות-חברתיות, ושאיפה לשלב במחקר כלים מתודולוגיים חדשניים מתחומי ההיסטריוגרפיה הכללית.
בהרצאתי אבקש לערער על שתי הנחות יסוד לגבי גישתם של היסטוריונים של ימי הביניים היהודיים מהזרם ה"מתבולל" ומהזרם הציוני". אבקש לטעון כי הדעה המקובלת, כי היסטוריונים אלה ביטאו במחקרם את רחשי הלב של הציבור היהודי הרחב, וכי הם אימצו באיטיות רבה את שיטות המחקר המודרני אינה מדוייקת. אדון בטענות אלה על רקע הויכוחים בהיסטוריוגפריה הכללית ועל רקע היחסים בין היסטוריונים לחברה בהקשרים לאומיים שונים במאה ה-19 ובמאה ה-20.