בהרצאה אבקש לבחון בכלים בלשניים-פרגמטיים מאמרים שכתבו נשים בעברית ופורסמו במחצית השנייה של המאה ה-19. במיוחד אבקש להתמקד בציטוטים ממקורות שונים (ציטוטים מהמקרא ומהתלמוד, ציטוטים עצמיים, ציטוטים של גברים בני זמנן של הכותבות) ובאופן שבו הכותבות ממצבות את עצמן מול קהל הקוראים שלהן באמצעותם.
התופעה של נשים כותבות עברית, המעזות לפרסם את מאמריהן בכתבי עת ציבוריים הייתה תופעה יוצאת דופן ושנויה במחלוקת במזרח אירופה במאה ה-19. מוסכמות חברתיות שהיו נטועות עמוק ביסודות ההגות היהודית הרחיקו נשים מהשכלה והדירו אותן מן הלשון העברית ומן המקורות הקנוניים. במובנים רבים, הדרה זו נמשכה למעשה (אף אם לא להלכה) בחברה המשכילית: גם בקרב המשכילים – על אף תפיסות של חופש ושוויון שבהם דגלו – נתקלו נשים כותבות עברית בגילויי בוז ופטרונות, לצד שבחי התפעלות.
על רקע זה, בהרצאה אבקש לבדוק כיצד תורמים ציטוטים ממקורות שונים למיצוב הכותבות מול קהל אמביוולנטי של משכילים. לשם כך איעזר בתיאוריות שונות מתחום הפרגמטיקה הנוגעות לשיקוף והבניה של יחסי כוח בטקסט – תיאוריית הנימוס, תיאוריית המיצוב ומושג האתגור. ברצוני לטעון כי הכלים הפרגמטיים מאפשרים לחשוף יחסי כוח מורכבים בין האישה הכותבת לקוראיה הגברים – יחסים הכוללים הצטנעות והסתייגות בצד מחאה חריפה וסמכות.