Rav Simchah Bunim of Przysucha: Radicalism as a Test Case

דמותו של רבי שמחה בונם מפשיסחה (1765-1827) [להלן: רש"ב] זוכה מידי פעם בפעם לדיונים מרתקים במחקר. אלה מציגים את דמותו בצורה קוטבית – מחד, אדמו"ר חריג ואפילו רדיקלי באמירות ובהתנהלות שלו ומאידך הוטל ספק גדול בתיאור זה ונטען שהמקורות על רש"ב הינם מאוחרים ומגמתיים. ויכוח זה מציף בעיה מתודולוגית לא פשוטה הנובעת מהעובדה שהתנועה החסידית העדיפה שנים רבות את המסורת על-פה על זו שבכתב. העדפה זו שבאה לידי ביטוי בכך שהרבה מהמורים החסידיים, והדבר נכון במיוחד אצל מנהיגי החצר בפשיסחה, לא העלו בעצמם את תורתם על הכתב וגם הסיפורים עליהם עברו בע"פ ורק לאחר זמן עלו על הדפוס. ממילא העיסוק בדמותו של רש"ב הינה הזדמנות להציע מהלך מתודולוגי המבקש להתמודד עם בעיית המקורות המאוחרים.

בדבריי אבקש להראות שכלל המקורות, ספרות הדרוש; ספרות השבחים; והמקורות האחרים שמרובים יחסית לשליש הראשון של המאה ה-19 מתארים דמות חריגה בנוף של העולם המסורתי. אבחן לא רק את המקורות הישירים הנוגעים לדמותו אלא אעזר גם בדמותם של כמה מתלמידיו הבולטים, ובמיוחד ר` חנוך הינך מאלכסנדר (נפטר 1870) שלא זכה להתייחסות במחקר. לבסוף אעסוק בשאלת משמעות הדימוי שנוצר לדמותו ותוקפה מבחינה היסטורית. נצטרך לתת את הדעת לתופעה שבעולם בו החסידות עוברת לא רק תהלכי התמסדות שמרנית, אלא גם תהליכי האחדה שבה מטשטשים את המחלוקות הפנימיות כדי להציג חזית אחידה כלפי חוץ, עדיין מוצפת דמות חסידית נון-קונפורמיסטית.